מה שבין אמון להנחיה? על מה שקורה בינינו כשאנחנו מבקשים לבנות משהו יחד

באחד המושבים במועצה בגליל, יישוב מעורב של דתיים וחילונים, ותיקים וחדשים, עבדנו על מפגש התנעה לחיזוק הקהילתיות ולבניית תוכניות עבודה בתחום החינוך. במשך שלוש פגישות הכנו את המפגש: מה אנחנו רוצים להשיג, אילו שאלות נשאל ואיך נבנה תהליך שיאפשר לתושבים לקחת חלק בעיצוב החיים המשותפים שלהם.

ביום ההנחיה פנתה אליי מנהלת הקהילה וסיפרה על אירוע שהתרחש במושב כשבוע קודם לכן והכניס הרבה מתח בין התושבים. היא אמרה שחלק מהמשתתפים ירצו לדבר עליו. כשנכנסתי לחדר שמעתי את הלחשושים, ושלושה אנשים שונים ניגשו אליי לשאול אם תהיה אפשרות להתייחס לנושא. עוד לפני שהתחלנו, היה ברור שיש בחדר משהו שמבקש מקום.

המפגש נפתח, נאמרו דברי הפתיחה, ובתוכם הבנתי שצריך לשנות את התכנון. הסתכלתי על מנהלת הקהילה ושאלתי אותה: ״את סומכת עליי?״ היא אמרה שכן. התחלנו לשאול שאלות אחרות, שאפשרו לעסוק במה שחשוב לאנשים בקהילה ובמה שנדרש כדי לבנות ביניהם אמון. האירוע שהתרחש והחינוך שלשמו התכנסנו הפכו לדוגמאות שדרכן אפשר היה לדבר על הדברים האלה: איך חיים כאן יחד, איך מקבלים החלטות ומה אנשים צריכים זה מזה ומהקהילה שלהם.

השאלה ששאלתי את מנהלת הקהילה הייתה חלק מהתהליך עצמו. כדי לשנות תוכנית שנבנתה במשך שלוש פגישות, הייתי זקוקה לאמון שלה בשיקול הדעת שלי. היא נדרשה להסכים לשינוי לפני שידעה בדיוק איך ייראה המשך המפגש. ואני נדרשתי לתת אמון ביכולת של הקבוצה לעסוק במה שהביאה, ובאפשרות להמשיך משם לעבודה שלשמה התכנסנו.

אמון עובר בין מערכות היחסים בחדר

בעולם הטיפול וההדרכה משתמשים במושג תהליכים מקבילים כדי לתאר מצבים שבהם דפוסי יחסים במערכת אחת מופיעים גם במערכת אחרת, למשל בין מטופל למטפל ובין המטפל למדריך שלו. מחקר שבחן תהליכים כאלה בהדרכה פסיכותרפויטית מצא עדויות להשפעה בשני הכיוונים. אני נעזרת ברעיון הזה (והזכרתי אותו בעבר) גם בהתבוננות על הנחיה קהילתית: איך היחסים בינינו לבין מי שהזמינו אותנו, ובינינו לבין המשתתפים, קשורים ליחסים שאנחנו מבקשים לאפשר בתוך הקהילה.

במושב, שאלת האמון התקיימה בכמה מערכות יחסים במקביל. בין מנהלת הקהילה לביני, בין התושבים להנהגה, בין המשתתפים לביני ובינם לבין עצמם. בכל אחת מהן עלתה נכונות לתת לאחר מידה של השפעה, לצד אי־הוודאות הכרוכה בכך. מבחינתי, ההסכמה לשנות את המפגש נתנה ביטוי מעשי למה שביקשנו לעסוק בו: הדברים שאנשים מביאים יכולים להשפיע על מה שקורה כאן.

זה מעמיד גם אותנו כמנחים מול שאלות. אם אנחנו מזמינים אנשים להשפיע, מה אנחנו עצמנו מוכנים לשנות בעקבות מה שנשמע? כשאנחנו מבקשים מהם לשאת אי־ודאות, כמה אי־ודאות אנחנו מסוגלים לשאת? ואם אנחנו רוצים שיקשיבו לעמדה שמערערת אותם, איך אנחנו מגיבים כשהקבוצה מערערת על הדרך שהצענו?

אפשר להגיע למפגש עם תוכן מצוין על שותפות, ובאופן ההנחיה לצמצם מאוד את האפשרות להשפיע. אפשר גם לתכנן היטב, להסביר את המסגרת, ולהשאיר בתוכה מקום אמיתי למשהו שלא ידענו מראש. המשתתפים פוגשים את הבחירות האלה שלנו. דרכן הם לומדים מה משמעות ההזמנה להשתתף.

מה מאפשר לנו להיפתח למה שמגיע מאחרים?

המושג אמון אפיסטמי, שפיתחו פיטר פונגי ועמיתיו, מתייחס לנכונות לראות במידע שמגיע מאדם אחר ידע אמין ורלוונטי עבורנו, שאפשר ללמוד ממנו. בכתיבתם הם קושרים בין האמון הזה לבין האפשרות ללמידה חברתית. בחדר ההנחיה זו שאלה מעשית מאוד: מה יאפשר לאנשים לשקול את מה שאנחנו מציעים, או להקשיב למשהו שמביא משתתף אחר? התשובה קשורה גם לניסיון שלהם בתוך הקבוצה והמערכת. האם בעבר הקשיבו להם? האם שיתוף הוביל לפגיעה? האם ביקשו את דעתם אחרי שכבר התקבלה החלטה? אדם יכול להבין היטב את מטרת התהליך ועדיין להטיל ספק בנכונות של הארגון להיות מושפע ממנו. כדאי שנוכל לשמוע את הספק הזה ולבדוק על מה הוא נשען.

כאן מתחברת גם השייכות. להיות חלק מקהילה פירושו לקיים קשר שיש בו היסטוריה ועתיד. אנשים ימשיכו להיפגש בשבילים, במסגרות החינוך ובאירועים גם אחרי שהמפגש יסתיים. יש ערך גדול בקשר הזה, ויש גם מחיר אפשרי לאמירת דבר שקשה לאחרים לשמוע. ככל שהקהילה חשובה לי, כך יכולה להיות חשובה השאלה אם אוכל להישאר חלק ממנה גם כשאביע עמדה אחרת.

הקשר בין שייכות לבין הנכונות להישאר מעורבים עולה גם בעולם העבודה. בדוח של SHRM מאוקטובר 2026, שהתבסס על יותר מ־5,000 עובדים ב־26 מדינות, 61% מהעובדים שלא היו מרוצים מתחושת השייכות שלהם שקלו ברצינות לעזוב בשנה האחרונה, לעומת 18% בקרב מי שהיו מרוצים ממנה. אלה נתונים על מקומות עבודה, אבל הם נותנים הקשר רחב לשאלה שמעסיקה גם קהילות: מה מאפשר לאנשים להמשיך להשקיע בקשר?

במושב, הבקשות להתייחס לאירוע היו מבחינתי מידע חשוב על מה שנדרש כדי שאפשר יהיה לעבוד יחד באותו יום. היה צורך לפגוש את מה שמעסיק את האנשים ולברר דרכו שאלות רחבות יותר. החינוך נשאר חלק מהעניין, משום שהאופן שבו קהילה מחנכת את ילדיה קשור גם לאופן שבו המבוגרים מקשיבים, מתווכחים ומקבלים החלטות ביניהם.

גם היכולת לחשוב יחד זקוקה לתנאים

כשיש מתח, קשה יותר להשאיר מקום לאפשרות שאיננו מבינים עד הסוף את האחר. מנטליזציה היא היכולת להבין התנהגות דרך מחשבות, רגשות, צרכים וכוונות, תוך הכרה בכך שהפרשנות שלנו יכולה להיות שגויה. במודל של פונגי ולויטן מתואר כיצד עוררות גבוהה עלולה לצמצם חשיבה גמישה ושקולה. בתוך קבוצה, אנחנו עשויים לפגוש זאת בוודאות גוברת לגבי הכוונות של אחרים, ובקושי לברר מה עומד מאחורי מה שנאמר.

כמנחים, יש לנו אפשרות להאט, לבדוק מה הובן, להזמין הבהרה ולהבחין בין אירוע לבין הפרשנויות שניתנו לו. לצד זה, נדרשת התייחסות עניינית למה שקרה. חוסר אמון יכול להישען על פגיעה ממשית, וכעס יכול לבטא בעיה שדורשת שינוי. המושגים הפסיכולוגיים יכולים לעזור לנו להקשיב טוב יותר, כל עוד נשאר מקום לבחון גם החלטות, אחריות ויחסי כוח.

החשיבות של המישור היחסי עולה גם במחקר שפורסם ב־2026 בכתב העת Torture, ועלה בסריקה האחרונה שלי. החוקרים בחנו ראיונות עם אסירים פוליטיים לשעבר בוונצואלה ובני משפחותיהם, ותיארו לצד הפגיעה ביחסים גם דרכי התמודדות של שמירה על קשרים והשבת היכולת לפעול ולהשפיע. ההקשר שונה מאוד, אבל ההתבוננות בחוסן יחסי מזמינה אותנו לשאול מה קורה לקשרים בתוך מה שאנשים עוברים, ואיך העבודה שלנו יכולה לתמוך ביכולת שלהם לפעול יחד.

ואיפה אנחנו בתוך כל זה?

גם אנחנו חלק מהתהליכים האלה. מתח בקבוצה יכול לפגוש בנו צורך להחזיר שליטה, ביקורת יכולה לעורר בנו התגוננות, ושתיקה יכולה לגרום לנו לעבוד קשה יותר ולמלא את החלל. התבוננות בתהליכים מקבילים מזמינה אותנו לבדוק מה אנחנו מתחילים לעשות בתוך היחסים, ואיך התגובה שלנו משפיעה על מה שאנחנו מבקשים לאפשר.

במושב הייתי צריכה לבדוק אם אוכל לשנות את הדרך תוך שמירה על מטרת המפגש. האמון של מנהלת הקהילה אפשר לי לפעול, אבל נשארה לי אחריות על המסגרת, על השאלות ועל ההמשך. גם האמון שלי בקבוצה דרש ממני להישאר נוכחת, להקשיב ולהפעיל שיקול דעת לאורך המפגש.

בתוך מציאות טראומטית משותפת, הבדיקה הזו נעשית חשובה עוד יותר. גם אנחנו מגיעים עם עייפות, דאגות ועמדות, ועם חוויות שמשפיעות על הנכונות שלנו לתת אמון. מחקרן של שרה פרידמן ורבקה תובל־משיח על מטפלים בישראל בזמן מלחמה עוסק בחשיפה האישית לצד החשיפה דרך העבודה. אני נעזרת במושג הזה גם כדי לזכור שהאחריות המקצועית שלנו מתקיימת בתוך המציאות שאנחנו עצמנו חיים בה. היא זקוקה להדרכה, לעמיתים ולמקום שבו אפשר לבדוק מה העבודה פוגשת בנו.

בסדנה ״כשהמציאות נכנסת לחדר״ נעסוק גם בקשר הזה: בין מה שקורה בקבוצה לבין מה שקורה לנו בתוכה, בין האמון שאנחנו מבקשים לבין האמון שאנחנו נותנים, ובין התכנון שהכנו לבין היכולת לפגוש את האנשים שהגיעו. אלה חלק מהבחירות המקצועיות שמאפשרות לנו להוביל תהליך שיש בו מקום למציאות, ולהמשיך לבנות מתוכה משהו יחד.

ולעוד פרטים עליה, אפשר להכנס ממש לכאן - https://www.anva.co.il/reality-workshop-2026

כל מה שכתוב כאן, מתחבר גם לגידול כלב חרדתי:)