האם אפשר להרגיש שייכות גם כשלא מסכימים?

על זהות, קונפליקטים והנחיית קבוצות במציאות משתנה

בשנים האחרונות אנחנו פוגשים יותר ויותר קבוצות וקהילות שנדרשות להתמודד עם מציאות שמשתנה בקצב מהיר. אירועים חיצוניים חודרים אל תוך המרחב הקבוצתי, מערערים הסכמות קיימות ומציפים פערים שלא תמיד היו גלויים קודם. אנשים שהצליחו לחיות ולעבוד יחד במשך שנים מוצאים את עצמם חלוקים על שאלות מהותיות, ולעיתים גם מתקשים לנהל שיחה על עצם המחלוקת.

בתוך המציאות הזאת, שאלת הזהות הקבוצתית מקבלת משמעות נוספת. לא רק מי אנחנו ומה משותף לנו, אלא מה מאפשר לנו להמשיך להיות קבוצה גם כשאנחנו שונים, וכשהשונות הזאת הופכת לקונפליקט.

הספרות על זהות חברתית, החל מעבודתם של Tajfel ו-Turner, מתארת כיצד ההשתייכות לקבוצה הופכת לחלק מהאופן שבו אנשים מגדירים את עצמם. היא מעניקה משמעות, מסגרת להתנהגות ותחושת שייכות, אך גם יוצרת הבחנות בין מי שנתפס כחלק מהקבוצה לבין מי שנמצא מחוצה לה. ככל שהזהות הקבוצתית משמעותית יותר לאדם, כך גם איום עליה עשוי לעורר תגובות רגשיות והתנהגותיות חזקות יותר.

גם בספרות על זהות ארגונית, Albert ו-Whetten הציעו להבין את הזהות דרך המאפיינים שחברי הארגון תופסים כמרכזיים, ייחודיים ומתמשכים. זהות מסייעת לארגון לשמור על רציפות, לכוון התנהגות ולבסס תחושת משמעות משותפת. אבל זהות אינה רק הגדרה שהארגון מעניק לעצמו. היא מתקיימת גם באופן שבו חבריו מבינים אותה, מזדהים איתה ומבטאים אותה בפעולותיהם.

ההבחנה בין זהות ארגונית לבין הזדהות ארגונית חשובה כאן. כפי שמציגים He ו-Brown בסקירת הספרות שלהם, העובדה שלארגון יש זהות מוגדרת אינה אומרת בהכרח שכל חבריו מזדהים איתה באותה מידה. אדם יכול להיות חלק מקבוצה, להשתתף בפעילותה ולמלא בה תפקיד משמעותי, ועדיין להרגיש שחלקים ממנו אינם מקבלים מקום בתוך הזהות המשותפת.

הפער הזה מתחדד במצבי קונפליקט. לעיתים עצם הבעת העמדה השונה נתפסת כפגיעה בקבוצה, בנאמנות אליה או בערכים שלה. המחלוקת מפסיקה לעסוק רק בנושא שעל הפרק, והופכת לשאלה של השתייכות.

קבלה שאינה תלויה בהסכמה

קרל רוג'רס, בגישתו הממוקדת באדם, הציג את המושג Unconditional Positive Regard — קבלה חיובית בלתי מותנית. הכוונה היא לעמדה שבה ערכו של האדם אינו מותנה בכך שיעמוד בציפיות, יחשוב באופן מסוים או יתנהג תמיד בדרך שאנחנו מעדיפים. רוג'רס עסק ביחסים טיפוליים ובהתפתחות האישיות, אך העיקרון של קבלה בלתי מותנית רלוונטי גם להבנת יחסים בתוך קבוצות.

במצבי קונפליקט, היכולת להפריד בין האדם לבין עמדותיו והתנהגותו אינה מובנת מאליה. כאשר משתתף מביע עמדה שמנוגדת לעמדת הרוב, התגובה הקבוצתית יכולה לנוע בין סקרנות והקשבה לבין דחייה, השתקה או סימון שלו כמי שאינו שייך. קבלה בלתי מותנית אינה הסכמה בלתי מותנית. היא אינה מחייבת את הקבוצה לקבל כל התנהגות, לוותר על גבולות או להימנע מקבלת החלטות. היא מאפשרת להתנגד לעמדה או להציב גבול להתנהגות, בלי לשלול את ערכו של האדם. בקהילה או בארגון, ההבחנה הזאת יכולה להשפיע על האופן שבו מתנהלים קונפליקטים. אפשר לא להסכים עם אדם, להתנגד להצעה שלו ואפילו לקבל החלטה בניגוד לעמדתו, ועדיין לשמור על מקומו כחלק מהקבוצה.

שייכות שאינה מותנית בהסכמה מלאה מאפשרת לקבוצה להחזיק שונות בלי להפוך כל מחלוקת לאיום על עצם קיומה. עם זאת, קבלה אינה יכולה לבוא על חשבון ביטחונם של משתתפים אחרים. במצבים של פגיעה, איום או הדרה, האחריות של המנחה ושל הקבוצה היא גם להציב גבולות ברורים. קבלה של האדם והגנה על המרחב הקבוצתי אינן מטרות סותרות.

כשהקונפליקט פוגש טראומה

במציאות הישראלית הנוכחית, חלק גדול מהקונפליקטים בקבוצות ובקהילות מתקיים על רקע של חוויות משבר, אובדן, עקירה, חוסר ודאות ופגיעה בתחושת הביטחון. אירוע חיצוני עשוי להיכנס לחדר דרך אמירה של משתתף, תגובה רגשית, הימנעות משיחה או קושי לקבל החלטה. אנשים מגיבים לא רק למה שנאמר באותו רגע, אלא גם למשמעויות שהאירוע מעורר עבורם ולחוויות שהם מביאים איתם.

הגישה המודעת לטראומה מדגישה את החשיבות של ביטחון, אמון, שקיפות, שותפות, בחירה והעצמה. בעבודה קבוצתית, עקרונות אלה מחייבים אותנו לבחון לא רק את תוכן השיחה, אלא גם את התנאים שמאפשרים לאנשים להשתתף בה. השתתפות אינה מסתכמת בהזמנה להגיע למפגש. היא תלויה גם בתחושה שיש אפשרות להשמיע קול, להתנגד, לבחור את מידת החשיפה ולהיות חלק מהתהליך בלי לחשוש מהשפלה או מדחייה.

גם כאן נדרשת הבחנה: מרחב בטוח אינו מרחב נטול קונפליקטים. הנחיה מודעת טראומה אינה מבקשת למנוע כל אי-נוחות, אלא לזהות מתי המתח מאפשר שיח משמעותי ומתי הוא פוגע ביכולת של המשתתפים להיות נוכחים, לחשוב ולבחור כיצד להגיב. לפעמים המשמעות היא להאט את התהליך, לשנות את אופן ההשתתפות, לברר מחדש את גבולות השיחה או לתת מקום לחוויה לפני שמתקדמים להחלטה.

זהות שמאפשרת תנועה

בספרות על זהות ארגונית מתקיים מתח בין הצורך ביציבות ובהמשכיות לבין הצורך להשתנות. Gioia, Schultz ו-Corley הציעו לראות בזהות הארגונית גם מרכיב דינמי, שהיכולת לעדכן אותו עשויה לתמוך בהסתגלות למציאות משתנה. זהות קבוצתית ברורה אינה מחייבת אחידות או היצמדות לדפוסי פעולה קבועים. היא יכולה לספק בסיס משותף שממנו אפשר לבחון מחדש החלטות, תפקידים ודרכי התנהלות.

הדבר משמעותי במיוחד בקהילות שעברו שינוי עמוק. החזרה לאורחות החיים שהתקיימו לפני המשבר אינה תמיד אפשרית, ולעיתים גם אינה רצויה לכל חברי הקהילה. הזהות המשותפת יכולה לסייע בבירור מה חשוב לשמר, מה השתנה ואילו הסכמות נדרשות כעת. הבירור הזה אינו מסתיים בהגדרת ערכים. ערכים צריכים לקבל ביטוי בהחלטות ובפעולות. בגישת ACT, גמישות פסיכולוגית כוללת את היכולת להישאר במגע עם המציאות כפי שהיא ולבחור פעולה בהתאם לערכים, גם בנוכחות רגשות קשים, אי-ודאות ומחשבות סותרות. העיקרון הזה חשוב גם בעבודה עם קבוצות. קהילה שמגדירה שותפות כערך תידרש לבחון כיצד היא משתפת גם כשקיימת מחלוקת. ארגון שמגדיר שייכות כערך יצטרך לבחון כיצד הוא מתייחס למי שמתקשה להשתלב. צוות שמבקש לפעול מתוך אחריות הדדית יידרש לתרגם אותה לחלוקת תפקידים, לקבלת החלטות ולהתמודדות עם עומסים. הערך מסמן כיוון, אבל הדרך שבה הוא מתורגם לפעולה עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות.

היכולת להחזיק זהות ברורה לצד גמישות בדרכי הפעולה מאפשרת לקבוצה להשתנות בלי לאבד את תחושת הרציפות שלה.

להנחות את מה שמתרחש בחדר

בתהליכי הנחיה השתתפותיים אנחנו עוסקים הרבה במתודות, בתכנון המפגש ובתוצרים שאליהם נרצה להגיע. אלה מרכיבים חשובים, אבל הם אינם מספיקים כאשר המציאות עצמה נכנסת לחדר.

ברגעים של קונפליקט, התנגדות או הצפה רגשית, המנחה נדרש להחזיק כמה דברים במקביל: את מטרת התהליך, את היחסים בין המשתתפים, את גבולות המרחב ואת האפשרות להמשיך להתקדם.

לא תמיד נכון למהר להסכמה. לפעמים הסכמה מהירה מדי משאירה מחוץ לשיחה קולות שעדיין לא קיבלו מקום. גם הימנעות ממחלוקת אינה בהכרח מעידה על אמון או על לכידות קבוצתית. לעיתים היא דווקא מבטאת חשש מהמחיר של השמעת עמדה שונה. הנחיה השתתפותית דורשת תשומת לב למי שמדבר ולמי ששותק, לאופן שבו מתקבלות החלטות, לכוחות הפועלים בקבוצה ולמידת האפשרות של המשתתפים להשפיע על התהליך. במציאות מודעת טראומה, נדרשת גם היכולת לזהות מתי תגובה קבוצתית קשורה לתוכן השיחה ומתי היא מושפעת מתחושת איום, מאובדן שליטה או מחוסר אמון שנבנה לאורך זמן.

לא כל קונפליקט מחייב פתרון מיידי, ולא כל תהליך צריך להסתיים בהסכמה מלאה. לעיתים ההתקדמות המשמעותית היא עצם היכולת של הקבוצה להישאר בשיחה, להכיר בפערים ולברר כיצד ממשיכים לפעול יחד.

להחזיק שייכות בתוך מורכבות

הנחיית קבוצות וקהילות במציאות משתנה דורשת יותר מהיכרות עם מתודות השתתפות. היא דורשת הבנה של זהות ושייכות, של תהליכים קבוצתיים, של השפעת טראומה ושל התנאים שמאפשרים לאנשים להיות חלק מתהליך משותף. היא דורשת גם עמדה מקצועית שמסוגלת להחזיק מתח: בין קבלה להצבת גבולות, בין הקשבה להובלה, בין הצורך בתוצאה לבין הצורך לאפשר תהליך. קבוצות אינן צריכות להסכים על הכול כדי לפעול יחד. הן כן זקוקות לתשתית שמאפשרת להן להתמודד עם אי-הסכמות בלי להפוך כל מחלוקת לשאלה של שייכות.

זהות משותפת משמעותית אינה נמדדת רק במה שמחבר בין אנשים, אלא גם ביכולת שלהם להישאר חלק מאותו מרחב כשהם שונים זה מזה.

מפאנל שהשתתפתי בו במנדל דרום - על תפקיד הקהילות בנגב ובעוטף ישראל