"יש דברים שרציתי לומר" - על מה שנאמר, ומה שנשאר בחדר בלי מילים
לפני שנה וחודשיים, פחות או יותר, יערה שטולברג ואני תכננו להוציא לאוויר העולם סדנה חדשה. כבר היו נרשמים, ההרשמה הייתה מלאה, וקראנו לה "מעבר למילים".
רצינו לעסוק בשאלות שמעסיקות אותנו יותר ויותר בשנים האחרונות: מה עושים כשהמציאות הישראלית העכשווית נכנסת לחדר ההנחיה? איך מנחים באופן מודע טראומה? ואיך עובדים עם כל מה שלא נאמר - התחושות, הגוף, השתיקות, האווירה בחדר וכל אותו מידע שאנחנו קולטים גם בלי שמישהו ניסח אותו במילים?
רצה הגורל, והמציאות הישראלית נכנסה גם לסדנה עצמה. קיבלתי צו 8, בסבב הראשון מול איראן, וההכשרה נדחתה. כשסיימתי את המילואים כבר לא היו לי כוחות לפתוח מחדש הרשמה. שינוי התאריך גרם לחלק מהנרשמים לבטל, ואני הייתי במקום שבו פשוט לא יכולתי להחזיק עוד משהו. יערה ואני החלטנו שאנחנו יוצאות לדרך בכל זאת, והיא לקחה על עצמה הרבה ממה שאני באותו זמן לא הייתי מסוגלת.
גם לפני שהתחלנו להקליט את הפרק של "דיבורי קהילה"- כשהמציאות הישראלית נכנסת לחדר, דניאל לבש מדים. הוא הגיע לאולפן בחולצה רגילה, ורק לפני ההקלטה שם אותם. ואין בעצם המחשה טובה מזאת לנושא שרצינו לדבר עליו: המציאות כבר נמצאת בחדר, והיא נכנסת לנו לחדר כבר שלוש שנים. היא לא מחכה שנזמין אותה לסבב הצ'ק־אין, והיא בטח לא מתעניינת במצגת שהכנו מראש.
המציאות הזו ספציפית גם נכנסת פעמים רבות עם המושג "מציאות משותפת" - מצב שבו איש המקצוע והאנשים שהוא פוגש חשופים לאותה מציאות מאיימת או בעלת פוטנציאל טראומטי. זה מושג שמגיע מהעולם הטיפולי, אבל הוא מרגיש לי רלוונטי היום לכל מי שמחזיק אנשים ומרחבים: מנחים, מנהלים, אנשי חינוך, מובילי קהילה ואנשי ארגונים. אנחנו לא עומדים מחוץ למציאות של האנשים שאנחנו פוגשים. גם אנחנו בתוכה.
זה משנה משהו בסיסי בתפקיד. פעם יכולנו לפחות לדמיין הפרדה ברורה יחסית בין האישי למקצועי, בין מה שקורה בחוץ לבין מה שקורה בחדר. היום אני פחות מאמינה ביכולת שלנו להיות ניטרליים, והרבה יותר מאמינה באחריות שלנו להיות מודעים, ואולי גם להראות מידה מסוימת של "פגיעות משותפת" - אם זה לא מונח מקצועי, אולי הגיע הזמן להמציא אותו. פארקר פאלמר כותב על כך שמנהיגות מתחילה במה שמתרחש בתוכנו; מבחינתי זו גם נקודת מוצא להנחיה. לפני שאני שואלת מה קורה בקבוצה, אני צריכה לשאול מה קורה בי מול הקבוצה: איזה קול קשה לי לשמוע, מה מפעיל אותי, מה אני רוצה שייעלם, ומתי הרצון שלי "להחזיר את הקבוצה למסלול" הוא בעצם רצון שלי לא לפגוש משהו שקשה (גם) לי.
גם להתעלם משפיע על הדינמיקה
באחת הקבוצות שהנחיתי ישבו יחד אנשי מקצוע יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. לפני שנכנסתי נאמר לי שלא מדברים שם על פוליטיקה ועל יחסי יהודים-ערבים. רק כשהתחלנו לדבר, זה היה הדבר הכי נוכח בחדר. הבנתי שאם אתנהג כאילו הוא אינו קיים, אני לא באמת נשארת ניטרלית. אני מלמדת שיש דברים שלא ניתן להביא לכאן (ממליצה להרחבה לקרוא את הספר טיפול קבוצתי - תיאוריה ומעשה של ארווין יאלום, הוא מדבר שם על הצורך להתייחס לכאן ועכשיו בקבוצה - הקישור לאופציה אחת מיני רבות לרכישה).
ההתייחסות הופכת משמעותית במיוחד כשמישהו כבר מעז להביא תוכן מורכב. מורכבות שכזו יכולה לשאת איתה בושה, בדידות וחשש שהסיפור שלי גדול מדי, קשה מדי או בלתי ניתן להכלה. כשאדם מניח משהו כזה בחדר ואנחנו ממהרים לעבור למשתתף הבא או לחזור למצגת, אנחנו עלולים, בלי שהתכוונו, לשחזר בדיוק את החוויה הזאת: אי אפשר לשאת את מה שהבאתי. כנראה שעדיף שלא הייתי אומר.
לא תמיד צריך לפתוח את הסיפור, לשאול עוד שאלות או להפוך את המפגש לטיפולי. לפעמים מספיק לעצור ולהראות שהדברים פגשו גם אותנו כאנשים: "קשה לי לשמוע את זה", "אני מרגישה שהלב שלי דופק", "העיניים שלי מתמלאות", או פשוט "תודה שהבאת את זה לכאן". לא כדי לקחת מהאדם את המורכבות שלו, לא כדי להגיד "אני מבינה בדיוק מה אתה מרגיש", ובטח לא כדי להשוות בין חוויות. אלא כדי לומר משהו הרבה יותר פשוט: אני לא מפנה מהסיפור שלך את המבט. אני יכולה להיות כאן איתו.
יש בזה גם חיבור מחודש לאנושי המשותף. הסיפורים שלנו אינם זהים והכאב שלנו אינו זהה, אבל פחד, דאגה, כעס, געגוע וחוסר אונים הם רגשות אנושיים. אפשר להכיר בכאב של אדם אחר בלי לבטל את הכאב שלנו. לפעמים עצם ההכרה הזאת מפחיתה מעט את הבדידות.(מפנה כאן לנחי אלון שכתב על טראומה קולקטיבית, השלכותיה ודרכים להחלמה ממנה).
להחזיק לא אומר לפתור
כאן המושג של ויניקוט, Holding Environment, נעשה עבורי מאוד פרקטי. החזקה אינה היכולת לגרום לכולם להרגיש טוב, והיא גם לא פתרון של הקונפליקט. היא היכולת ליצור מרחב שיכול לשאת גם משהו מורכב בלי למהר לסלק אותו.
וזה מתחבר גם לעבודה מודעת טראומה. SAMHSA מדגישה עקרונות של ביטחון, אמון ושקיפות, שותפות, העצמה, קול ובחירה. עבורי, בחדר, זה יכול להתבטא בדברים קטנים מאוד: באופן שבו ניסחתי שאלה, באפשרות לא לענות, בכך שאני מסבירה מה עומד לקרות, ובעיקר ביכולת שלי להבין שכלי שעבד מצוין עם קבוצה אחת יכול להיות לא מותאם לחלוטין לקבוצה אחרת.
למדתי את זה היטב בהכשרה לאנשי קהילה מהדרום. שאלות השתתפותיות תמימות לכאורה - אפילו "מה נשמע?" או שאלה על חזרה הביתה - פגשו מציאות שבה למילים האלה הייתה משמעות אחרת לגמרי. מאז אני חושבת שאין באמת "כלי טוב", יש כלי שפוגש אנשים מסוימים, ביום מסוים, בתוך מציאות מסוימת.
המקצועיות היא גם לדעת לסטות מהתוכנית
זה אולי השינוי הגדול ביותר באופן שלדעתי השתנתה היום ההנחיה. אני עדיין מאמינה בהכנה, במטרות, בתוכן ובתכנון, אבל המקצועיות שלי נמדדת גם ביכולת לוותר על משהו שתכננתי בלי לוותר על המטרה. להבין שהצ'ק־אין ייקח היום יותר זמן, שמעגל החלימה שתכננתי צריך להתחיל בכלל בשיחה על מה משותף לנו, או להפך - שהקבוצה לא צריכה עוד עיבוד אלא דווקא תנועה ועשייה.
זה המתח שדניאל ואני דיברנו עליו בפרק בין Being ל־Doing. אני לא חושבת שצריך לבחור. התפקיד הוא להיות מספיק קשובים כדי לזהות מה נדרש עכשיו, ומספיק מקצועיים כדי לזכור למה התכנסנו.
וזה גם מה שחיבר אותי בשנים האחרונות ל"מעבר למילים": ההבנה שהמידע החשוב ביותר בחדר לא תמיד נאמר. הוא נמצא בשתיקה, בגוף, בקצב, במבט, במישהו שלא יושב במעגל, ואפילו ברצון שלי כמנחה לעבור מהר לנושא הבא. בסדנה עם יערה, קראנו לזה בין השאר רגישות ענוותית - היכולת לא למהר לדעת, אלא להיות קשובים למה שעוד לא הצליח להפוך למילים (כדאי לקרוא קצת על ביון - כדרך אחרת או נוספת לחשוב על "החזקה": היכולת לקבל חוויה רגשית שעדיין קשה לחשוב או לדבר אותה, לשאת אותה ולעזור לה להפוך בהדרגה למשהו שאפשר לעבד).
וגם לנו יש גבול
יש עוד חלק במשוואה הזאת שקל לשכוח. אם אנחנו חלק מהמציאות המשותפת, גם אנחנו מגיעים לחדר עם מערכת עצבים, משפחה, פחדים, עייפות ודברים שעדיין לא עיבדנו. בפרק דניאל אמר שבתקופה הזאת קשה לו יותר להנחות, ושיש מרחבים שהוא בוחר לא להיכנס אליהם. בעיניי, גם זו מקצועיות.
"החזקה" הפכה כמעט לציווי בשנים האחרונות: להחזיק קהילה, צוות, משפחה, מורכבות, תקווה. האחריות שלנו היא לשאול לא רק מה החדר צריך ממני, אלא האם יש לי כרגע יכולת לתת לו את זה.
אנחנו עדיין בתוך המציאות שאנחנו מנסות להבין, ולכן אני נזהרת קצת ממילים כמו חוסן, ריפוי וצמיחה. משהו באופן שבו אני מבינה מקצועיות השתנה. בעבודה מודעת טראומה אני ממליצה, פחות להיכנס לחדר כדי לשלוט בתהליך, ויותר להיות מסוגלת לפגוש אותו; להגיע עם ידע אבל גם עם סקרנות, עם מטרה אבל גם עם גמישות, עם גבולות אבל בלי להפנות את המבט.
כי המציאות תיכנס לחדר בכל מקרה. השאלה המקצועית, ואולי גם האנושית, היא מה נעשה כשהיא כבר שם.
משמאל - הנחיה משותפת מעבר למילים.
מימין- אחת הקבוצות האהובות עלי שאני מלווה שמחזיקות איתי ומכניסות את המציאות הישראלית בכל מפגש - תכנית - חיים משותפים.
