מפת הכסף - מה הכסף אומר לנו שלא העזנו לשאול?

לי אין בעיה לדבר על כסף. אבל בעולם החברתי אני רואה הרבה פעמים שזה משהו שלא נהוג לדבר עליו. זה אולי משתנה בדור הצעיר, אבל ארגונים חברתיים עדין פעמים רבות עושים הפרדה בין כסף לבין העשייה והמטרות.

וכמו בעולם בו בחרתי לעסוק, גם אני הרבה יותר אוהבת לדבר על אנשים, מערכות יחסים, קהילה, שינוי. על מה גורם לאנשים להתחבר לרעיון, על איך מייצרים תנועה בתוך מערכת, ועל הרגע הזה שבו משהו שהיה תקוע הרבה זמן פתאום מתחיל לזוז.

אבל בשיחה שלנו ב"דיבורי קהילה" עם בוריס סטולבה, מנכ"ל א.ר.ב.א חשבתי פתאום שאולי לפעמים הדרך הכי טובה להבין ארגון היא דווקא להסתכל על הכסף שלו. לא בגלל שהכסף הוא הדבר הכי חשוב, אלא בגלל שהוא חושף המון דברים אחרים.

מה התקציב מספר על הארגון או על קהילה?

כשאני נכנסת לתהליך , אני מנסה להבין קודם כול איך המערכת באמת עובדת.

לא רק מה כתוב באסטרטגיה.

מי מקבל החלטות? איפה נמצאים מוקדי הכוח? על מה קשה לדבר? מה כולם יודעים שלא עובד, אבל ממשיכים לעשות? איפה יש פער בין מה שהארגון אומר שחשוב לו לבין מה שהוא עושה בפועל? על מה לא מדברים אבל מרגישים..

ופתאום במהלך הפרק חשבתי שכסף יכול להיות דרך מעניינת מאוד לראות את המידע הזה.

לדוגמה: ארגון יכול להגיד שהון אנושי הוא הדבר החשוב ביותר עבורו - אבל כמעט לא להשקיע בפיתוח האנשים שלו.

מנהל קהילה יכול להגיד שהשתתפות קהילתית היא ערך מרכזי - אבל לא להקצות לה זמן, תקנים או משאבים.

מנכל"ית יכולה להגיד שהיא רוצה חדשנות - אבל לבנות תקציב שבו כל שקל כבר מיועד מראש ואין שום מרחב לניסוי.

כלומר הכסף יכול לספר לנו לא רק כמה כסף יש, אלא אילו בחירות נעשו.

ומה קורה כשאין מספיק?

כאן התחבר לי מאוד הספר Scarcity של Sendhil Mullainathan ו-Eldar Shafir (גילוי נאות, לא קראתי. רק נתקלתי בו).

אחד הרעיונות החשובים שלהם הוא שמחסור לא משפיע רק על המשאבים שלנו. הוא משפיע על הקשב שלנו. כשאנחנו חיים במחסור - (בכסף, בזמן, בכוח אדם) - המערכת מתחילה להתמקד במה שהכי דחוף עכשיו.

תחשבו על זה מהנסיון שלכןם:

צריך להגיש קול קורא. צריך למצוא תקציב לפרויקט. צריך לסגור את החודש. צריך לתת תשובה לתורם. צריך לפתור את המשבר של היום.

וכמעט בלי לשים לב, כל האנרגיה הולכת לתפעול של המחסור.

ואז לא מספיקים או לא מגיעים לשאלה - מה אנחנו מנסים לבנות כאן לטווח ארוך?

וזה בעיניי אחד הדברים המעניינים בשיחה על כסף. לפעמים הבעיה היא באמת שאין מספיק כסף. אבל לפעמים המחסור כבר הפך לצורת ההתנהלות של הארגון.

כסף יכול גם לספר לארגון או לקהילה במי הם תלויים

בוריס סיפר בפרק על ארגונים שהסתמכו במידה רבה מאוד על מקור מימון אחד - ואז הגיע רגע שבו המקור הזה נעצר. זו כמובן בעיה פיננסית, אבל היא גם בעיה מערכתית.

יש בתחום הארגוני מסגרת ותיקה שנקראת Resource Dependence Theory (הקישור יוביל אתכם לפודקאסט שמדבר על זה). הרעיון שלה, בפשטות, הוא שארגונים זקוקים למשאבים שנמצאים מחוץ להם - ולכן מי ששולט במשאבים משמעותיים מקבל גם יכולת להשפיע על הארגון.

וזה גרם לי לחשוב על שאלה שאני שואלת לא מעט בתהליכים:

במי המערכת תלויה כדי להמשיך להתקיים כפי שהיא?

זה יכול להיות תורם כמובן, אבל נדירות הפעמים ששמעתי מישהו מזכיר בכלל את הגורמים הממנים. לרוב יזכירו את המנכ"ל שאולי מחזיק את כל הידע או עובדת אחת שאי אפשר בלעדיה, שותף מרכזי, רשות מקומית או אדם אחד בקהילה שמחזיק את כל הקשרים.

חשוב לי שניה להדגיש - תלות היא לא בהכרח דבר רע. מערכות תמיד תלויות באנשים ובמשאבים. אבל כן חשוב לשאול את עצמינו האם אנחנו רואים אותה ומנהלים אותה, או מגלים אותה רק ברגע שבו משהו נשבר.

לפעמים "בעיית כסף" בכלל אינה בעיית כסף

בתיאוריה Adaptive Leadership של Ronald Heifetz, יש הבחנה בין בעיות טכניות - כאלה שאפשר לפתור באמצעות ידע, מומחיות או כלי - לבין אתגרים אדפטיביים, שדורשים מאנשים ומהמערכת להשתנות. וזו הבחנה שאני פוגשת שוב ושוב בעבודה, כלומר - האם אנחנו מנסים לפתור את הבעיה שהוצגה לנו, או להבין איזו בעיה נמצאת מתחתיה?

קהילות וארגונים יכולים להעלות אתגר למשל:

"חסר לנו כסף." ויכול להיות שהפתרון הוא טכני: לגייס עוד כסף. אבל לפעמים, כשמתחילים לפתוח את השאלה, מגלים משהו אחר: אולי אין הסכמה על סדרי העדיפויות. אולי קשה לארגון להפסיק פעילות שכבר אינה אפקטיבית. אולי אף אחד לא רוצה להגיד לפרויקט מסוים "לא". ואחד הדברים שאני פוגשת לא מעט – יש פחד לגבות כסף עבור שירות.

במצבים כאלה, עוד כסף מתורם למשל, אולי יקנה קצת זמן, אבל הוא לא בהכרח יפתור את הבעיה.

האם אנחנו בכלל מסוגלים לדבר על המספרים?

ביטחון פסיכולוגי בארגון הוא, בין היתר, היכולת של אנשים בתוך צוות לדבר בכנות, להעלות בעיות, לשאול שאלות ולהודות בטעויות בלי לחשוש שהמחיר הבין־אישי יהיה גבוה מדי. וכשחשבתי על זה בהקשר של הפרק, הבנתי שהשאלה היא לפעמים לא:

האם הארגון יודע לנהל כסף?

אלא:

האם הארגון מסוגל לדבר בכנות על כסף?

האם בישיבות צוות או הנהלה עולות נקודות, כגון: האם התקציב לא עובד? לאתגר אתהתחזית שלנו שאולי לא הייתה נכונה? האם אפשר להגיד שפרויקט שאנחנו מאוד אוהבים עולה הרבה יותר ממה שחשבנו? האם נותנים לנו מקום לשאול למה אנחנו ממשיכים לממן משהו? האם מישהו שואל מה יקרה בעוד חצי שנה?

אלה לא באמת שאלות של אקסל. אלה שאלות של תרבות ארגונית.

אחד הדברים שאני מנסה לעשות בתהליכים שאני מובילה הוא לחבר בין דברים שבארגונים לפעמים חיים בנפרד.

בין אסטרטגיה ליישום - בין האנשים למבנה - בין חזון להחלטות היומיומיות - בין מה שאנחנו רוצים שיקרה לבין המנגנונים שצריכים לאפשר לזה לקרות.

והשיחה עם בוריס הזכירה לי שכסף נמצא בדיוק בחיבור הזה - הוא אמנם לא המטרה, אבל הוא יכול להיות מראה מצוינת. כי ברגע שמפסיקים להסתכל על תקציב כעל טבלה שמישהו במחלקת הכספים צריך "לטפל בה", ומתחילים להסתכל עליו כחלק מהמערכת, אפשר לשאול שאלות הרבה יותר מעניינות ואסטרטגיות, כמו:

מה סדרי העדיפויות שלנו?

איפה אנחנו פועלים מתוך הרגל?

במי אנחנו תלויים?

מה אנחנו לא מעזים להפסיק?

איפה אנחנו אומרים דבר אחד ומשקיעים בדבר אחר?

ומה צריך להשתנות כדי שהמשאבים שלנו באמת ישרתו את הכיוון שאליו אנחנו רוצים ללכת?

אני מקווה שגם אתםן תוך כדי הפרק והקריאה מרגישים פתאום ששיחה על כסף היא כמעט אף פעם לא רק על כסף. היא שיחה על הבחירות שאנחנו עושים, על הכוח בתוך המערכת - הארגון או הקהילה, על הדברים שאנחנו מפחדים לאבד - ועל היכולת שלנו להפוך כוונה לש

לי אין בעיה לדבר על כסף. אבל בעולם החברתי אני רואה הרבה פעמים שזה משהו שלא נהוג לדבר עליו. זה אולי משתנה בדור הצעיר, אבל ארגונים חברתיים עדין פעמים רבות עושים הפרדה בין כסף לבין העשייה והמטרות.

אמנם אין לי בעיה לדבר על כסף, אבל כמו בעולם בו בחרתי לעסוק, אני הרבה יותר אוהבת לדבר על אנשים, מערכות יחסים, קהילה, שינוי. על מה גורם לאנשים להתחבר לרעיון, על איך מייצרים תנועה בתוך מערכת, ועל הרגע הזה שבו משהו שהיה תקוע הרבה זמן פתאום מתחיל לזוז.

אבל בשיחה שלנו ב"דיבורי קהילה" עם בוריס סטולבה, מנכ"ל א.ר.ב.א חשבתי פתאום שאולי לפעמים הדרך הכי טובה להבין ארגון היא דווקא להסתכל על הכסף שלו. אולי הכסף בעצם חושף המון דברים אחרים.

מה התקציב מספר על הארגון או על קהילה?

כשאני נכנסת לתהליך , אני מנסה להבין קודם כול איך המערכת עובדת.

לא רק מה כתוב באסטרטגיה.

מי מקבל החלטות? איפה נמצאים מוקדי הכוח? על מה קשה לדבר? מה כולם יודעים שלא עובד, אבל ממשיכים לעשות? איפה יש פער בין מה שהארגון אומר שחשוב לו לבין מה שהוא עושה בפועל? על מה לא מדברים אבל מרגישים..

ופתאום במהלך הפרק חשבתי שכסף יכול להיות דרך מעניינת מאוד לראות את המידע הזה.

לדוגמה: ארגון יכול להגיד שהון אנושי הוא הדבר החשוב ביותר עבורו - אבל כמעט לא להשקיע בפיתוח האנשים שלו.

מנהל קהילה יכול להגיד שהשתתפות קהילתית היא ערך מרכזי - אבל לא להקצות לה זמן, תקנים או משאבים.

מנכל"ית יכולה להגיד שהיא רוצה חדשנות - אבל לבנות תקציב שבו כל שקל כבר מיועד מראש ואין שום מרחב לניסוי.

כלומר הכסף יכול לספר לנו לא רק כמה כסף יש, אלא אילו בחירות נעשו.

ומה קורה כשאין מספיק?

כאן התחבר לי מאוד הספר Scarcity של Sendhil Mullainathan ו-Eldar Shafir (גילוי נאות, לא קראתי. רק נתקלתי בו).

אחד הרעיונות החשובים שלהם הוא שמחסור לא משפיע רק על המשאבים שלנו. הוא משפיע על הקשב שלנו. כשאנחנו חיים במחסור - (בכסף, בזמן, בכוח אדם) - המערכת מתחילה להתמקד במה שהכי דחוף עכשיו.

תחשבו על זה מהנסיון שלכןם:

צריך להגיש קול קורא. צריך למצוא תקציב לפרויקט. צריך לסגור את החודש. צריך לתת תשובה לתורם. צריך לפתור את המשבר של היום.

וכמעט בלי לשים לב, כל האנרגיה הולכת לתפעול של המחסור.

ואז לא מספיקים או לא מגיעים לשאלה - מה אנחנו מנסים לבנות כאן לטווח ארוך?

וזה בעיניי אחד הדברים המעניינים בשיחה על כסף. לפעמים הבעיה היא באמת שאין מספיק כסף. אבל לפעמים המחסור כבר הפך לצורת ההתנהלות של הארגון.

כסף יכול גם לספר לארגון או לקהילה במי הם תלויים

בוריס סיפר בפרק על ארגונים שהסתמכו במידה רבה מאוד על מקור מימון אחד - ואז הגיע רגע שבו המקור הזה נעצר. זו כמובן בעיה פיננסית, אבל היא גם בעיה מערכתית.

יש בתחום הארגוני מסגרת ותיקה שנקראת Resource Dependence Theory (הקישור יוביל אתכם לפודקאסט שמדבר על זה). הרעיון שלה, בפשטות, הוא שארגונים זקוקים למשאבים שנמצאים מחוץ להם - ולכן מי ששולט במשאבים משמעותיים מקבל גם יכולת להשפיע על הארגון.

וזה גרם לי לחשוב אני הרבה פעמים יכולה לשאול - במי המערכת תלויה כדי להמשיך להתקיים כפי שהיא?

זה יכול להיות תורם כמובן, אבל נדירות הפעמים ששמעתי מישהו מזכיר בכלל את הגורמים הממנים. לרוב יזכירו את המנכ"ל שאולי מחזיק את כל הידע או עובדת אחת שאי אפשר בלעדיה, שותף מרכזי, רשות מקומית או אדם אחד בקהילה שמחזיק את כל הקשרים.

חשוב לי שניה להדגיש - תלות היא לא בהכרח דבר רע. מערכות תמיד תלויות באנשים ובמשאבים. אבל כן חשוב לשאול את עצמינו האם אנחנו רואים אותה ומנהלים אותה, או מגלים אותה רק ברגע שבו משהו נשבר.

לפעמים "בעיית כסף" בכלל אינה בעיית כסף

בתיאוריה Adaptive Leadership של Ronald Heifetz, יש הבחנה בין בעיות טכניות - כאלה שאפשר לפתור באמצעות ידע, מומחיות או כלי - לבין אתגרים אדפטיביים, שדורשים מאנשים ומהמערכת להשתנות. וזו הבחנה שאני פוגשת שוב ושוב בעבודה.

קהילות וארגונים יכולים להעלות אתגר למשל:

"חסר לנו כסף." ויכול להיות שהפתרון הוא טכני: לגייס עוד כסף. אבל לפעמים, כשמתחילים לפתוח את השאלה, מגלים משהו אחר. אפשר פתאום לגלות שאין הסכמה על סדרי העדיפויות, או שקשה לארגון להפסיק פעילות שכבר אינה אפקטיבית או שאף אחד לא רוצה להגיד לפרויקט מסוים "לא" והכי נפוץ - פחד מלגבות כסף עבור שירות.

במצבים כאלה, עוד כסף מתורם למשל, אולי יקנה קצת זמן, אבל הוא לא בהכרח יפתור את הבעיה.

האם אנחנו בכלל מסוגלים לדבר על המספרים?

ביטחון פסיכולוגי בארגון הוא, בין היתר, היכולת של אנשים בתוך צוות לדבר בכנות, להעלות בעיות, לשאול שאלות ולהודות בטעויות בלי לחשוש שהמחיר הבין־אישי יהיה גבוה מדי. וכשחשבתי על זה בהקשר של הפרק, הבנתי שהשאלה היא לפעמים לא:

האם הארגון יודע לנהל כסף?

אלא:

האם הארגון מסוגל לדבר בכנות על כסף?

האם בישיבות צוות או הנהלה עולות נקודות, כגון: האם התקציב לא עובד? לאתגר אתהתחזית שלנו שאולי לא הייתה נכונה? האם אפשר להגיד שפרויקט שאנחנו מאוד אוהבים עולה הרבה יותר ממה שחשבנו? האם נותנים לנו מקום לשאול למה אנחנו ממשיכים לממן משהו? האם מישהו שואל מה יקרה בעוד חצי שנה?

אלה לא באמת שאלות של אקסל. אלה שאלות של תרבות ארגונית.

אחד הדברים שאני מנסה לעשות בתהליכים שאני מובילה הוא לחבר בין דברים שבארגונים לפעמים חיים בנפרד.

בין אסטרטגיה ליישום - בין האנשים למבנה - בין חזון להחלטות היומיומיות - בין מה שאנחנו רוצים שיקרה לבין המנגנונים שצריכים לאפשר לזה לקרות.

והשיחה עם בוריס הזכירה לי שכסף נמצא בדיוק בחיבור הזה - הוא אמנם לא המטרה, אבל הוא יכול להיות מראה מצוינת. כי ברגע שמפסיקים להסתכל על תקציב כעל טבלה שמישהו במחלקת הכספים צריך "לטפל בה", ומתחילים להסתכל עליו כחלק מהמערכת, אפשר לשאול שאלות הרבה יותר מעניינות ואסטרטגיות, כמו:

מה סדרי העדיפויות שלנו?

איפה אנחנו פועלים מתוך הרגל?

במי אנחנו תלויים?

מה אנחנו לא מעזים להפסיק?

איפה אנחנו אומרים דבר אחד ומשקיעים בדבר אחר?

ומה צריך להשתנות כדי שהמשאבים שלנו באמת ישרתו את הכיוון שאליו אנחנו רוצים ללכת?

אני מקווה שגם אתם ואתן, תוך כדי הפרק והקריאה, מרגישים פתאום ששיחה על כסף, היא כמעט ואף פעם לא על כסף. היא מראה לבחירות שלנו, על יחסי כח בתוך קהילה, ארגון או מערכת, היא משקפת את הדברים שמפחדים לאבד ולשים על השולחן.

```

כאן הייתי כל היום אם לא הייתי צריכה לעבוד גם:)