top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תAnva Ratzon

מה למדתי על חוסן קהילתי מהעבודה עם נשות מקצוע מאוקרינה?

לפני מספר שנים פיתחתי תיאוריה לגבי חוסן אישי, אשר ניתן לבחון אותה גם בפן הקהילתי.


על-פי התיאוריה, ישנם ארבעה מרכיבים לחוסן אישי: תחושת שייכות, תחושת משמעות, נרטיב מייטיב ותחושת שליטה. המפגש עם נשות מקצוע מאוקריינה בהחלט חידד תיאוריה זו.



תחושת שייכות: עקב מלחמת אוקראינה-רוסיה, החל מתח בין האוקריניים דוברי הרוסית, לבין האוקריינים דוברי אוקריינית. כשיש מתח כזה, אשר מפלג בין בני אותו עם, ישנה חשיבות רבה לעבודה על זהות משותפת של חברי הקהילה, הכוללת בין היתר: היסטוריה ונרטיב משותף, פיתוח מנהגים וארועים שניתן לחזור עליהם בכל שנה ושנה, ובניית נורמות חברתיות. שפה היא חלק מנורמות. מדינת ישראל, לדוגמה, בתחילת דרכה, הכילה עולים מארצות רבות ומגוונות. על מנת שישראל ההטרוגנית תתגבש ליחידה אחת בעלת לאום ותרבות, שפה משותפת הייתה הכרחית. ככה אנחנו יכולים להבין אחד את השניה, לזהות ישראלים בחו״ל, ולתקשר זה עם זו.


תחושת משמעות: תחושת שייכות לא תמיד מספיקה, כיוון שלכל אדם באשר הוא בוער בתוכו צורך וכמיהה להיות משמעותי לאחר או לקהילה. נשות המקצוע חיפשו בנרות כיצד הן יכולות לתרום בזמן המלחמה. א.נשים מהמדינה שנלחמים על ביתם. רבים מהם, גם אם לא גוייסו, החליטו להצטרף ללחימה. מי שאינו נלחם/מת, מתנדב/ת עם פליטים שברחו לאזורים אחרים בארץ, ובסיוע לאוכלוסיות בסיכון וכדומה. אבל כולן וכולם בלי יוצא מן הכלל, מחפשים ומחפשות דרך שבה יוכלו להרגיש משמעותיים במלחמה הזו. כולם/ן מחשפים/ות להיות משמעותיים/ות.


נרטיב מיטיב: נרטיב הוא הסיפור שלנו. הסיפור שלנו כפרטים, כקהילות, כאומה. מה אנחנו רוצים שיגידו עלינו? איך אנחנו מציגים את עצמנו? כשהסיפור שלנו הוא סיפור שמיטיב איתנו, קל לנו יותר לעמוד בפני אתגרים. אם אנחנו מרגישים ומרגישות שאנחנו בהתמודדות, במצב אקטיבי ולא חסרי/ות אונים, בין אם צלחנו את האתגר ובין אם לא, נדע שעשינו כל שביכולתנו.


תחושת שליטה: אני אפתח ואגיד שתחושת שליטה היא פיקציה, כי אנחנו בטח ובטח לא שולטים/ות בכל. אבל למדנו "לעבוד" על עצמינו כאילו שאנחנו אלה השולטים בסיטואציה. אתן דוגמה: בישראל, מגיל ילדות, אנחנו לומדים/ות לרוץ למקלטים בזמן אזעקה או תרגיל. התנהגות שכזאת, משלה אותנו בתחושת שליטה בסיטואציה מאיימת, כיוון שאנחנו כביכול מוגנים/ות.

באוקראינה, נשות המקצוע היו בעיקר נשות חינוך ופסיכולוגיות חינוכיות, לכן אחד האתגרים הגדולים שעלו בהכשרות שם, היא מה עושים עם הילדים בזמן אמת? איך בזמן קצר, בזמן אזעקה, מובילים את הילדים/ות למקום בטוח? איך החוויה יכולה להיות חוויה שאינה טראומטית עבורם ועבור המובילה? התשובה לכך היא תחושת השליטה, כשאנחנו מרגישים שאנחנו שולטים בסיטואציה ולא היא בנו. כשאנחנו השולטים, החוויה היא אחרת. כשמתרגלים ויודעים בדיוק מה צריך לעשות בסיטואציה מאיימת חיים, במקום להרגיש מאויימים ומפוחדים ואף בהיסטריה, אנחנו מרגישים/ות בשליטה. באחד מסבבי הלחימה בישראל, הזמינו אותי לעבוד עם גן ילדים שלקח לו מעל 4 דקות לרדת למקלט (כשהזמן האזעקה הוא דקה וחצי). התפקידים התחלקו בין הגננות לילדים. התחלקנו לזוגות, קבענו קצב בו הולכים, וארגנו משחקים במקלט. אחרי שתרגלנו כעשר פעמים ירידה למקלט, זמן הפעולה ירד מארבע דקות, לדקה (!).


אז איך בחיים אתם.ן מעלים.ות את תחושת השייכות, המשמעות והשליטה? מה הסיפור שלכם.ן?


בתמונה: רגע מההכשרה

Comments


bottom of page