top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תAnva Ratzon

טראומה אובדן ואבל קולקטיביים, מודלים והצעות לעבודה קהילתית

עודכן: 20 במרץ

– לקחים ראשוניים ממלחמת "חרבות ברזל"- אנוה רצון וד"ר כרמית רפפורט- 17.12.2023


1.     מבוא

מלחמה וצורות אחרות של אלימות קולקטיבית, כגון פעולות טרור, עלולות לאיים על הפרט והקהילה ולהשפיע על התפיסות שלהם בנושאי בטחון אישי ויכולת החיזוי והשליטה על החיים, כמו גם לפורר את המרקם החברתי. אחת ההשלכות לכך היא עקירה המונית, בין אם זמנית או קבועה, של אזרחים מהקהילות והמדינות שלהם בחיפוש אחר ביטחון. קהילות שנאלצו לעזוב את ביתן, מנסות לייצר נרטיבים המאפשרים להן להבין את שקרה בזמן שהן מסתגלות לחיים לאחר השינוי השינוי ומתמקמות מחדש. התהליכים של מתן משמעות חדשה והערכה מחדש של תפיסות העולם שנופצו יכולים להקל על מצוקה מתפשטת, להוביל להסתגלות פסיכולוגית חיובית ולצמיחה ולשפר את סיכויי האינטגרציה ארוכי הטווחה במקום החדש. לכן, השייכות הקהילתית משפיעה על מסלולי יצירת משמעות לאחר טראומה קולקטיבית והיא חיונית כדי לקדם את ההחלמה והריפוי של קהילות אלו [i] [ii] [iii]. במאמר זה נבחן את מאפייני הטראומה, האבל והאובדן הן ברמה האינדיבידואלית והן ברמה הקולקטיבית ויוצגו מודלים מודלים ודרכים לעבודה עם קהילות שנפגעו מטראומה קולקטיבית.

 

2.     טראומה, אובדן ואבל קולקטיבים

כאשר מתרחש אסון לאומי, התגובות הרגשיות הן אינדיבידואליות וקהילתיות במקביל. הארוע הופך לכזה, כאשר מעגלי ההשפעה הם מעבר למקום אחד ונחווה בקרב הציבור כמשהו שיכול לקרות לכל אחד. אסונות ציבוריים ו/או לאומיים הם בעלי היקף גדול וקל לאנשים להזדהות עם הנסיבות, גם אם לא נחשפו לטראומה באופן ישיר. התחושות הקולקטיביות לאחר אסון ציבורי משמעותי תהיינה אבל, אובדן, טראומה ובלבול, בדומה לתחושות לאחר טראומה אישית ויכללו שבירה של המוכר והידוע, כולל שגרת היומיום, פגיעה בתחושת הביטחון והנוחות האישית והרס ונזקים לסביבה הבנויה והרכוש. תחושות אלו שונות מנסיבות אובדן או או אבל פרטי אחרות מכיוון שהשפעה מורכבת ומצטברת במעגלים השונים מהפרט, דרך הקהילה וקבוצות חברתיות שונות ועד הרמה הלאומית. לאור זאת, התגובה מתייחסת ומותאמת לאדם בכל סביבתו החברתית[iv].

גורמים אשר ישפיעו על עוצמת תחושת הטראומה, האובדן והאבל הקולקטיביים הם: משך הארוע, ההשפעה על הערכים החברתיים שנפגעו, יכולת המניעה והסבל שנחווה.

גורמים אלו ישפיעו על תפיסת והגדרת האירוע על ידי האזרחים, ואף ישפיעו על התנהגותם. בדרך כלל ארועים כגון אלו יהיו מלווים בסיקור תיקשורתי נרחב, דיונים ציבוריים אודות הסיבות לאירוע והאשמים לו, גילויי מנהיגות או אי מנהיגות ומאמצי החלמה שיכללו עזרה הדדית וציון האירוע בצורות שונות (כגון ימי אבל, סיפורי גבורה ושימוש בסמלים כמו דגלים). כמו כן, בהתאם לאופי האירוע עלולה להתעורר הקצנה בעמדות כגון מיליטנטיות ולאומנות אך גם רגשות קולקטיביים כתקווה. בדומה לחוויה האישית, גם ברמה הקולקטיבית התמודדות עם חווית הטראומה, האבל והאובדן משתנה לאורך הזמן כתוצאה מתהליכי עיבוד ותמיכה חברתית. עם זאת, ברמה הקולקטיבית, תהליכי החזרה לשגרה מאיצים את ההחלמה ולכן ישנה חשיבות לבניית מסגרת לאומית שתאפשר ככל שניתן לחזור לשגרה. זה יתבטא בפתיחה מחודשת של מוסדות ציבוריים לשירות האזרחים, בעיקר מערכת החינוך (אם נעצרה), חזרה למקומות העבודה ופתיחת מרכזי בילוי כולל קניונים ומסעדות.


בעוד שסביר להניח שהנפגעים הישירים של האירוע יחוו אותו כטראומה קהילתית וקולקטיבית, חווית מרבית האוכלוסייה תתאפיין בסימפטומים של אובדן ואבל קולקטיביים.




 

א.    טראומה קולקטיבית

טראומה קולקטיבית היא מורכבת, היות והיא שזורה ונוכחת באינטראקציות בין הרמות השונות של המערכת הסוציו-אקולוגית בה פועל הפרט - העצמי, המשפחה, הקהילה, התרבות[v]. בסקירת ספרות על רגשות קולקטיביים לאחר טראומה קולקטיבית, נמצא כי אנשים מתקשים  לבטא את רגשותיהם בטראומות לא מוכרות – לא אישיות - מכיוון שהרגשות לרוב מעובדים  ומשויימים בדיעבד. זאת על אף, שהרגשות מוכרים וכוללים אשמה, בושה, כעס וייאוש. במקרים רבים, מכיוון שהתופעה אינה מוכרת, והיא עוצמתית ורבת השפעה, נוצרת הססנות ביכולת להביע את הרגש, כלומר, אנשים מפקפקים באופן קולקטיבי בקיומם של הרגשות, עד שהם הופכים להיות תופעה חברתית מוכרת[vi]. לטראומה הקולקטיבית השפעות נוספות והן כוללות[vii]:


  1. איבוד המשמעות לדברים בחיים כפי שהיו מלפני האירוע וערעור האמונה ואמון בקיים ובידוע;

  2. הלם,בלבול ותחושת חוסר אונים- מכיוון שרוב אירועי הטראומה הקולקטיביים הם פתאומיים וחסרי תקדים, הם מותירים את האוכלוסייה המושפעת בתחילה ללא מילים וללא מחשבה מאורגנת לגבי מה שאירע. בשלב הראשון נראה הלם, חוסר אמון, כאב והלם ולאחר מכן דיסאורינטציה והכחשה, עקב חוסר ההבנה של היקף האובדן והאבל.

  3. פחד מאסיבי- פחד כרוני הוא תוצר לוואי של טראומה קולקטיבית, במיוחד כאשר הארועים הטראומטיים מגיעים בזה אחר זה והאזרחים נמצאים במצב מתמשך של עוררות יתר, כעומדים על המשמר מפני סכנות וסיכונים אפשריים נוספים. פחד קולקטיבי עשוי להגיע לנקודה שגורמת לניצולים להיות ערניים יותר ורגישים ביותר לנושאים טריוויאליים ושגרתיים, משום שבחוויתם את המצב הבטחוני הקשה, הכולל מלחמה ואירועי טרור הנמשך על פני שנים, גם נושאים טריוויאליים הובילו לאסון, לדוגמא: הקשר עם המערכות בתקופה שלפני הארוע, החלטות אישיות שנלקחו שאולי אם היו עושים אחרת היו יכולים למנוע את שקרה וכדו'. 

  4. פגיעה בערכי הקהילה והמשפחה- בתנאים של טראומה קולקטיביזת עלולה להווצר הפרעה לקשרים המשפחתיים והקהילתיים. חברי קהילה – בין אם נפגעת באופן ישיר ובין אם עקיף - עלולים למצוא עצמם במאבק הישרדותי אישי עם הטראומה הקולקטיבית, והדבר עלול להשפיע עלהתמיכה הטבעית של הקהילה, זאת משום שאנשים עשויים לנסות לטפל בעצמםבעצמם מבלי לשים לב למצוקת האחר, דבר הפוגע בקהילתיות. אנשים עלולים לחוש אמון זה כלפי זה, או למצוא את עצמם לא מסוגלים לסמוך על המבנה החברתי. טראומה קולקטיבית קורעת קשרים חברתיים, מערערת קהילתיות והורסת מקורות תמיכה קודמים, דבר שעלול לפגוע באינטראקציות היומיומיות.

  5. שכול תרבותי- טראומה קולקטיבית עלולה לגרום לתופעה המכונה "שכול תרבותי" - ניכור מהערכים, התרבות והזהות של האדם ואובדן טראגי של מבנה הקהילה. היא עלולה להטיל השפעה הרסנית על שלמות המערכת התרבותית ולצמצם ערכי תרבות למסורת אבסורדית, טקסים חסרי משמעות או ריקים וזיכרונות קולקטיביים מקוטעים. עם זאת, ההתפוררות התרבותית בהקשר של טראומה קולקטיבית אינה מוחלטת. למרות שטראומה קולקטיבית עלולה להביא לפירוק המרכז התרבותי של האוכלוסיה שנפגעה, היא יכולה גם להביא ליצירה של ערכים, נורמות וסמלים משותפים, שהם למעשה בסיסה של תרבות חדשה, או לייצר בסיס לשחזור התרבות או המסורת המשותפת הקודמת. ההסטוריה הוכיחה שכאב וסבל משותפים יכולים להוביל ללכידות תרבותית של אנשים ולעצב מחדש תרבות משותפת.

  6. משבר זהות- הקולקטיב המושפע עשוי להרגיש את "אישיותו" כמפוצלת. האסון אשר פירק את השגרה, ואת המוכר והידוע, עלול להביא לשאילת שאלות מהותיות לגבי החברה וחיי החברים בה: מי הם? מהי הפילוסופיה של חייהם? האם יש מקום ותפקיד עבורם בחברה ובעולם? האם יש טעם לדבר נגד אי צדק? התעוררות משבר זהותי כזה גוררת סימפטומים כאי שקט, פסימיות, חוסר סבלנות, אי בהירות בכל דבר, שנאה, בידוד, בדידות ותסכול. כחלק מתהליך ההתגברות על טראומה קולקטיבית יש לצפות להתעוררות רגשות חיוביים כגון תקווה ו"ראיית אופק חיובי".

  7. תחושת פסימיות ואדישות- באירועים טראומטיים מאסיבים, הקהילה המושפעת עלולה לאבד את אמונתה במשמעות המיוחסת לקיום האנושי ולטוב הטבוע במין האנושי ועלולה להוביל לפסימיות קיצונית.

  8. שייכות אמביוולנטית- רצון אמביוולנטי להיות חלק מהקהילה בתנאים החדשים, או לחיות במיקום גיאוגרפי החדש עם או בלי הקהילה מצד אחד, ורצון להיות עם המוכר ולשחזר את החיים מלפני האירוע, מצד שני.

  9. אלימות ונקמה- לאחר טראומה קולקטיבית כתצואה ממעשה ידי אדם, עלולה להתפתח שנאה ודמוניזציה בין קבוצות חברתיות שונות בתוך החברה ומחוצה לה, כאשר רצון לנקמה ואף פעולות נקמה יופיעו כתגובה פסיכולוגית. באופן ספציפי, בקרב ילדים החיים תחת אלימות כללית, מלחמה או רצח עם עלולה להופיע אלימות כקיצור דרך להשגת מטרות או אורח חיים בבגרותם.

 

ב.     אובדן קולקטיבי

נראה כי בספרות אין הבחנה ברורה בין טראומה קולקטיבית או אובדן קולקטיבי. עם זאת, במאמרים אשר בחרו להתמקד במונח "אובדן קולקטיבי", נראה כי המונח המלווה את האובדן לעומת הטראומה הוא אבל קולקטיבי [viii] [ix].

אבל מובן לעתים קרובות כתגובה למותו של אדם אהוב, כצורה של אובדן הקשור למוות, כאשר הדגש הוא על הקשר האישי עם הנפטר[x]. אבל קולקטיבי יכול להתפתח כאשר קבוצה גדולה של אנשים מתאבלת ביחד. עם זאת, אובדן ואבל לא חייבים להיות קשורים למוות, ויכולים להיות קשורים לאירועים חברתיים שליליים אשר מאיימים על השרידות של הקבוצה החברתית. עם זאת, מעט מחקרים אמפיריים התמקדו באבל ואובדן קולקטביים.

בספרות ניתן למצוא תיאור של אבל קולקטיבי הנובע מהפסדים בלתי מוחשיים בעקבות חוויה של אובדן עולם האמונות והתפיסות של הקבוצה, ואנשים אף עשויים להתאבל על אובדן הערכים אשר נעלמו בעקבות אירועים פוליטיים מסויימים. אירועים אלו עלולים לערער את הנחות העולם, האידיאולוגיה והפרקטיקות המוכרות, והאובדן יכלול גם את ההפסדים הישירים שחווים יחדים כתוצאה מאירועים אלו. דוגמאות לפרדימות שנפגעות עקב אובדן ואבל קולקטיביים11 כוללות:


  • תחושת איבוד שליטה על כוחות בעלי השפעה ישירה.

  • אובדן הזהות הלאומית וערכים משותפים משותפים.

  • אובדן ביטחון כתוצאה ממדיניות ממשלתית שנחקקה או תגובה נגד נהלים ומדיניות שנחקקו.

  • אובדן האידיאלים של שוויון וצדק 

  • אובדן האידיאליזם והאמונות במבנה ובשיטות שלטוניות.

  • איבוד תקווה לגבי העתיד.

  • איבוד תחושת האמון בגופים המנהלים ובנציגים.

  • אובדן מערכות יחסים משמעותיות עקב אי הסכמות על ערכים ופרקטיקות פוליטיות.

 

השאלות העולות כתוצאת מאבל קולקטיבי הן: כמה מוגן העולם בו אנו חיים? מהי האמונה שלנו בנוגע לאיך אנחנו מאמינים שדברים עובדים ומדוע קורים אירועים שונים? כמו גם תהיות על דרך ההסתכלות שלנו על עצמנו וההשתלבות שלנו בספירה החברתית [xi]. משמעותן של תהיות אלו לגבי העולם היא אובדן הביטחון, ההיגיון, הבהירות, הכוח והשליטה והכרת המציאות כפי שהורגלנו אליה. האסון מעמיד את החברה בפני אבל קולקטיבי שמצד אחד מביא לתחושת חוסר שיווי משקל וחוסר התמצאות לאור הצורך בניווט ופירוש המציאות החדשה ומצד שני מהווה בסיס לתהליך הסתגלות הכרחי על מנת לבנות מחדש את הנחות העולם שלנו[xii]. בהקשר זה יש להזכיר מונח נוסף, "אובדן מעורפל" (Boss, 2007) שלפיו היות וחלק מההפסדים עבור החברה וחבריה אינם ברורים, אלא מעורפלים, הצער עליהם עשוי להיות קשה יותר להכרה ולניסוח [xiii].

 


3.     מודלים להתערבויות במקרים של טראומה, אובדן ואבל קולקטיביים

 

קבוצת העבודה הבינלאומית בנושא מוות, גסיסה ושכול, פרסמה ב2002, מערכת של הנחות ועקרונות לגבי השפעתם של אסונות על אוכלוסיות, יחידים וקהילות. הקבוצה התוותה שלושה שלבים עיקריים: משבר, עיבוד והסתגלות, לשם ביסוס מסגרת תגובה לעבודה עם אוכלוסיות שחוו אסונות ברמה קהילתית ו\או לאומית [xiv].

 

א.     משבר:

מחקרים אודות אסונות בעולם, כולל אסונות טבע ותאונות קשות כגון התרסקות מסוק בשכונת מגורים בלונדון, מצאו כי בשלב המשבר, ההתערבות צריכה בראש ובראשונה לאפשר לנפגעים בטחון פיסי  ומקום מגורים חדש. לאחר מכן, יש לסייע ביצירת סדר בהבנת המתרחש, לספק מידע על המתים ולארגן את הטיפול בהם, כמו גם לטפל בנעדרים ובזכויות הניצולים. שלב זה יעסוק בעיקר בחיבורים בין משפחות וקהילות (כאשר ההמלצה היא לא להפריד ביניהן). בנוסף, יש לייצר מרחבים בטוחים עם אנשי טיפול ועם המנהיגים הקהילתיים. על המרחבים הבטוחים להיות מותאמים לצורכי המפונים, לאפשר להם תחושת ביטחון. כמו כן, ישנה חשיבות גדולה  למתן שירות רגיש למפונים.

 

ב.     עיבוד:

בשלב העיבוד, הקהילה המושפעת מתחילה בתהליך של בנייה מחדש ושיקום לאחר החוויה הקשה. הקהילה עוברת תהליך שבו היא מחליטה כיצד להתמודד עם הנזק בסביבה הפיזית והחברתית. במהלך שלב זה, אנשים מתחילים להפנים את גודל האירוע ומשמעותו, והצורך בתמיכה ובסיוע להתמודדות עם הטראומה, האובדן והאבל הוא משמעותי. בשלב זה, קהילות חייבות להיות מסוגלות לבנות מחדש את הסביבה הרגשית והפיזית וליצור מחדש מערכות תמיכה ותקשורת, דרך בניית משמעות. הדרך לריפוי והשקעה מחדש אינה אוניברסלית ואינה ליניארית. מה שיוצר הזדמנות לצמיחה והסתגלות עבור קהילה או פרט אחד עשוי להיות שונה מאוד מזה שמועיל לאחר. אחת הסיבות לכך היא שמחקרים מראים שבנייה של משמעות משותפת ניתן לבנות בתוך קבוצה אשר יכולה לסייע בשיקום ובחיבור לחבריה ביחד ובנפרד, ובכך יכולה לסייע בתהליך הריפוי האישי יכולה לסייע בתהליך הריפוי האישי והקהילתי (עם זאת כדאי לזכור כי יצירת משמעות היא תהליך מתמשך  ללא מטרה מוגדרת)1.

 

 

ג.      שלב ההסתגלות

במהלך השלב האחרון, חווית האסון משתלבת בחיי הקהילה. חלק מחברי הקהילה משלבים כבר את החוויה בחייהם בשלב זה, אך אחרים חווים אותה עדין כטראומה מתמשכת. כמבנה חברתי, לקהילה עשויים להיות השפעות עצומות מתקופת האירוע, כולל שינויים כלכליים, חברתיים ודמוגרפיים. כאשר הקהילה מתגבשת מחדש, יש צורך בכישורי התארגנות קהילתית כדי לקיים תיקון ארוך טווח וכדי לסייע בהנהגת עתיד חדש. בדומה לתגובות אבל אינדיבידואליות, המטרה היא הסתגלות, שבה הקהילה מכבדת בו - זמנית את האובדן תוך מעבר הסתגלותי אל המציאות החדשה. ניסיון לשקם את המצב שהיה טרם האסון עשוי להיות בלתי אפשרי ויכול לעכב חוסן והתאוששות.

 

 

4. המלצות – דרכי עבודה עם קהילות לאחר אירועי ה7.10

בחלק זה יוצעו מספר דרכי עבודה עם קהילות, דרך ניתוח מעגלי הפגיעות השונים. הכלים יתמקדו בשלבי העיבוד וההסתגלות שהוזכרו לעיל בהיבטים שונים (הם אינם ליניארים):

 

א.     עוצמת הפגיעה הקהילתית

באירועי ה 7.10 קהילות שונות בישראל נפגעו בעצימות שונה ובאופנים שונים, ולכן מומלץ למפות למפות את סוג ועוצמת הפגיעה בקהילה. הארט (1999) פיתח מודל של הון קהילתי לתנאים הדרושים לתפקוד אנושי הולם. המודל מוצע כמסגרת להבנת ההשפעה של אסון על תפקוד הקהילה, שכן הוא מבטא שלוש שכבות המייצגות הון טבעי, אנושי והון בנוי[xv].


  1. ההון הטבעי- מורכב ממשאבי טבע (למשל, מזון, מים, אנרגיה); שירותי מערכת אקולוגית  (למשל, סינון מים, דיג), שהשימוש בהם משפר את המשאבים הזמינים; והיופי של הטבע  (למשל, הרים, חוף ים, יערות), מה שמשפר את איכות החיים.

  2. הון אנושי וחברתי- הכולל גורמים הקשורים לאנשי הקהילה (למשל, כישוריהם ויכולותיהם, ומשאבים, כגון הכנסה) והקשרים החברתיים שלהם (למשל, משפחות, שכנים, עסקים וארגונים).

  3. הון בנוי, או הסביבה שנוצרה ויוצרה על ידי האדם- כוללות תשתית וייצור של סחורות ושירותים כמו כבישים, ביוב, מערכות מידע וממשל.

 

מודל ההון הקהילתי מתאר את הקשר בין המשאבים העומדים לרשות הקהילות והאופן שבו אלה מתחזקים או נשמרים בתוך מבנה הקהילה. לאחר אסון ה 7.10 יש לבחון ולמפות אילו ובאיזו רמה נפגעו גורמי ההון הקהילתי הללו, ובמידת הצורך יש לבחון דרכים לשיקומם.

 


ב.      עיבוד

תהליך בנית הקהילה מחדש, בדגש על הענקת משמעת נשען על יצירת שפה משותפת לעיבוד החוויה. מחקרי עבר אודות טראומה קולקטיבית מצאו כי עיבוד החוויה הקולקטיבית של אסון מתרחש באמצעות הבנייה (מחדש) של האירוע(ים). במילים אחרות, טראומה קולקטיבית נעשית "הגיונית" באמצעות שיח קולקטיבי[xvi] [xvii]. כמו כן, עיבוד החוויה יכול ליצור "היגיון" בתהליך שבאמצעותו חברי הקהילה יפתחו מודלים מנטליים מתקבלים על הדעת על "הסיבות" שגרמו למצב [xviii].

 

לשם כך מוצעים מספר כלים לעיבוד:

  1. שחזור המשמעות הוא כלי חשוב להחלמה אישית וקהילתית ניתן לעשות זאת על ידי קבוצות תמיכה ומידע קטנות ועד לייצוגים גדולים יותר שיכולים לכלול יצירת אנדרטאות זיכרון.

  2. גישור: התערבויות קהילתיות כוללות עבודת הסברה לקידום השינויים הקהילתיים שקורים בעקבות הארועים. בשלב זה עקב השינויים הקהילתיים הטבעיים שקורים, צפויים להתעורר גם קונפליקטים קהילתיים. לפיכך, ליצירת אירועים משותפים, יכולת לעבוד עם כעס ובניית מערכות יחסים בתוך הקהילה יש חשיבות גדולה במיוחד למניעת משברים חדשים בתוך הקהילה. בנוסף, יש לייצר הבנה מעמיקה של ההשפעה ארוכת הטווח הצפויה על חברי הקהילה ובהתאם לבנות תכנית התערבות מתאימה.

  3. בנית נרטיב מיטיב וקהילתי לאירוע הוא כלי חשוב ביותר, מכיוון שבשלב זה עולים סיפורים סיפורים והאשמות שיכולים להשפיע בצורה שלילית על הקהילה. בניית הנרטיב מתלווה פעמים רבות למתחים רבים עקב נקודות המבט השונות של חברי הקהילה ולכן עלול לקחת זמן רב. לדוגמא, בניית האנדרטה של ה11 לספטמבר לקחה מעל עשור, עקב אי הסכמות לגבי עיצוב החלל.

  4. טקסים: טקסים מקדמים תחושת סולידריות והם משרתים את חווית הריפוי. הם יכולים להיות פורמאלים ובלתי פורמאלית, כגון סיסמאות ואף הומור. את הטקסים חשוב לבצע עם הקהילה וההנהגה שלה.

 

ג.      הסתגלות

השלב הזה יכול להביא לצמיחה של הקהילה ולבניית התארגנות טובה יותר שלא הייתה יכולה לקרות ללא המשבר. מומלץ לעבוד לקידום ערכים חדשים ומשותפים ומורשת קהילתית, אשר יכולים גם להניע את חברי הקהילה לעשייה. בשלב התכנון מחדש של הקהילה יש להתייחס לחלוקת

המשאבים, לצדק ושוויון, להבין מי הם חברי הקהילה שנפגעו וכיצד, ובהתאם לבחון את החלוקה.

יש להזהר מלבנות את הקהילה החדשה סביב המשבר או האירוע שכך יזכרו אותה מעתה והלאה.

בשלב זה, יהיה "קל יותר" לעבוד עם ההנהגה הפורמאלית, ובהתאם גם היכולת של ההנהגה לפעול באופן אסטרטגי ולקדם פעולות למען העתיד תהיה יעילה יותר. בשלב זה, ניתן להתחיל תהליכים השתתפותיים, לבנות תהליכי קבלת החלטות והסכמות ולהתחיל להחזיר את השליטה חזרה לידי

לידי הקהילה מידי הארגונים והמתנדבים החיצוניים שמטפלים רק במה שנדרש. בנוסף, בין שלב העיבוד להסתגלות ניתן להתחיל לדבר על חשיבות של הבנת והערכת להסתגלות ניתן להתחיל לדבר על החשיבות של הבנת והערכת ההקשר החברתי של כל חוויות האובדן. בשיח ניתן להעלות את ההכרה בקשר ההדדיות בין יחידים והמרכיבים ההקשריים שלהם והמודעות לכך שהאובדן עצמו עשוי להיות מוערך סובייקטיבית על ידי אדם וניתפס שונה מאחד לשני הן ברמה האישית והן ברבדים החיצוניים, שיכולים להיות גם בעלי אופי חברתי ופוליטי ייחודיים 12 .




 

5.     סיכום

המונחים "טראומה קולקטיבית" ו"אובדן ואבל קולקטיביים", אינם מוצגים ונחקרים רבות בספרות המקצועית, אם כי טראומה קולקטיבית מקבלת התייחסות רחבה יותר. על כן, קיים קושי למצוא מודלים וכלים לעבודה עם קהילות במצבים אלו.

אנו טוענות שרבים מהישראלים חווים אובדן ואבל קולקטיבים, ואילו הקהילות אשר פונו ו\או שהזוועות של השביעי באוקטובר התרחשו בהן חוו טראומה קולקטיבית ואישית. רוב הקהילות, הן מקרב המפונים והנפגעים ישירות, והן בשאר רחבי הארץ, עוברות בימים האלה לשלב רוב הקהילות, הן מקרב המפונים והנפגעים ישירות, והן בשאר רחבי הארץ, עוברות בימים האלה לשלב ההסתגלות אם באופן טבעי ואם מהכרח. כאן נרצה לשתף חוויות מהלמידה עד כה:


א.    להחזיק את העתיד- תפקידנו כאנשי מקצוע שעובדים עם הקהילות, להחזיק למען חבריהן את העתיד. עקב האובדן הקשה שנלווה לעיתים לטראומה, כרגע מרבית ההנהגות וחברי הקהילה מסוגלים להסתכל רק על ה"כאן ועכשיו" ואל לנו לדחוף אותם ליותר מזה.

ב.    טוב דיו- בשלב זה חשוב שנזכיר לקהילה שטוב דיו זאת תוצאה מעולה. הכל קורה כאן בפעם הראשונה ואם ננסה להגיע כל הזמן למענה מושלם, נפספס הרבה בדרך.

ג.     למידה מתמשכת- מה שבחרנו אינו גזירת גורל, אפשר כל הזמן ללמוד, לשנות ולשפר. לכן, גם אם מורגש כי בבחירות שנעשו יש אי וודאות רבה, כדאי להתחיל ביישומן ולבצע את ההתאמות בהמשך.

ד.     חוסר אונים נרכש- כאנשי מקצוע, קל לנו מאוד להשאב לעיתים לחוסר אונים של הקהילה. התפקיד שלנו עם כל הקושי הוא לעזור להם לייצר עוגנים וסדר. לנסות לא להכנס לשיחות על הדרך, שיחות מאוחר בערב וכו'. ככל שנהיה אנו מסודרים ומאורגנים יותר, זה יסייע להם להיות מסודרים ולשים גבולות למקצב העבודה.

ה.    מה שהיה- ההרגלים הקהילתיים, במיוחד של ההנהלה, לא תמיד מתאימים לסיטואציה הנוכחית. ההרגלים, סדר היום, התעסוקה והשגרה בכלל שהיו לחברי הקהילה- השתנו וכולם נמצאים באי ודאות עצומה. שקיפות תהליכים היא הכרחית. גם לא לדעת זאת תשובה והיא טובה יותר מהמתנה.

ו.      צעדים קטנים- יש להמתין עם קביעת מנגנונים, אסטרטגיה ו"חלומות" לעתיד. קודם כל יש למלא צרכים (קצת יותר) מבסיסיים. מגורים נוחים, שיגרה יומית, תעסוקה - הכל יגיע כשיגיע בהמשך.

ז.     תרגום ושיקוף- כולם מאוד מוצפים ולפעמים זה יכול להביא לחוסר ויסות בפגישות. תהיו מתרגמים של הסיטואציה. תעזרו לפרק אותה ולשקף את התהליך והסיבתיות של התגובות.

ח.    הפסקות למידה כל שבועיים- למרות שנשמע מוזר למצב הנוכחי, אך היות שהמצב חדש ואנו עושים כמיטב יכולתנו והדברים משתנים כל הזמן - חשוב מאוד לראות האם שכחנו משהו, האם ניתן לשכלל, האם צריך לשנות?

ט.    לגיטימציה לדיאלקטיקה- האשמה על החיים והמשך החיים היא גדולה ולכן יש לתת לגיטימציה למורכבות ושאפשר להרגיש יותר מרגש אחד בו זמנית. ניתן להיות אבלים ועדין לצחוק או לתכנן תכניות. יש לתת לגיטימציה שניתן לחיות לצד הארועים, הטראומה והאובדן מתוך הבנה שהחיים לא יהיו אותו הדבר, אבל הם עדין יכולים להיות.

י.   מותר להתעייף ומותר שתהיה ריגרסיה- במצבים מורכבים שכאלו כל החושים והרגשות ממשיכים לפעול וכל פעולה מצריכה הרבה יותר אנרגיה. זה בסדר גם לעשות עצירות, ללכת כמה צעדים אחורה (במיוחד כאשר הלחימה נמשכת ויש עדיין חטופים, הרוגים וכו'). עוד אין צפי לחזרה לשגרה, או סיום האירוע ואי הוודאות הכללית רבה. מותר להתעייף, מותר שתהיה ריגרסיה, אנחנו מחזיקים את זה איתם, בקצב שלהם, חוזרים איתם ומתקדמים איתם.


מקורות מידע


[i] Matos, L., Costa, P. A., Park, C. L., Indart, M. J., & Leal, I. (2021). ‘The War Made Me a Better Person’: Syrian Refugees’ Meaning-Making Trajectories in the Aftermath of Collective Trauma. International journal of environmental research and public health, 18(16), 8481.‏

 

[ii] Miller, K.; Rasmussen, A. War exposure, daily stressors, and mental health in conflict and post-conflict settings: Bridging the divide between trauma-focused and psychosocial frameworks. Soc. Sci. Med. 2010, 70, 7–16. [Google Scholar] [CrossRef] [PubMed]

 

[iii] Hussain, D.; Bhushan, B. Posttraumatic stress and growth among Tibetan refugees: The mediating role of cognitive-emotional regulation strategies. J. Clin. Psychol. 2011, 67, 720–735.

 

[iv] Kropf, N. P., & Jones, B. L. (2014). When public tragedies happen: Community practice approaches in grief, loss, and recovery. Journal of Community Practice,


[v] Possick, C., Shapira, M., & Shalman, V. (2017). Complex collective trauma following a terror attack in a small community: a systemic analysis of community voices and psychosocial interventions. Journal of loss and trauma, 22(3), 240-255.‏

 

[vi] Stanley, B. L., Zanin, A. C., Avalos, B. L., Tracy, S. J., & Town, S. (2021). Collective emotion during collective trauma: A metaphor analysis of the COVID-19 pandemic. Qualitative Health Research, 31(10), 1890-1903.‏

 

[vii] Mossallanejad, E., & Porter, M. (2017). Collective Trauma and Its Impacts. First Light, 26.‏

 

[viii] Chan, W. C. H. (2023). Loss of Hometown: Young Hongkongers’ Collective Grief following the 2019 Social Movement. Journal of Loss and Trauma, 1-18.

[ix] Lane, T. S. (2017). Social Connection, Social Support, and Posttraumatic Growth Following Collective Loss (Doctoral dissertation, Northern Arizona University)

 

[x] Stroebe, M. S., Hansson, R. O., Schut, H., & Stroebe, W. (2001). Introduction: Concepts and issues in contemporary research on bereavement. In M. S. Stroebe, R. O. Hansson, H. Schut, & W. Stroebe (Eds.), Handbook of bereavement research: Consequences, coping, and care (pp. 3–22). American Psychological Association. 


[xi] Harris, D. (2022). Political grief. Illness, Crisis & Loss, 30(3), 572–589.

 

[xii] Beder J. (2005). Loss of the assumptive world—How we deal with death and loss. OMEGA—Journal of Death and Dying, 50(4), 255–265.

 

[xiii] Boss, P. (2007). Ambiguous loss theory: Challenges for scholars and practitioners. Family Relations, 56(2), 105–111.

 

[xiv] International Work Group on Death, Dying and Bereavement. (2002). Assumptions and principles about psychosocial aspects of disasters. Death Studies, 26, 449–462.


[xv] Hart, M. (1999). Guide to sustainable community indicators. (No Title).

 

[xvi] Hirschberger, G. (2018). Collective trauma and the social construction of meaning. Frontiers in psychology, 9, 1441.

[xvii] Mazur, L. B., & Vollhardt, J. R. (2016). The prototypicality of genocide: Implications for international intervention. Analyses of Social Issues and Public Policy, 16(1), 290-320.‏

 

[xviii] Weick, K. E., Sutcliffe, K. M., & Obstfeld, D. (2005). Organizing and the process of sensemaking. Organization science, 16(4), 409-421.‏

Opmerkingen


bottom of page