top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תAnva Ratzon

הודו- 7 תובנות מנסיעת העבודה

לפרוייקט בהודו נסעתי דרך ארגון ישראיד- ארגון הסיוע ההומניטרי הגדול בישראל. הפרוייקט הוא פרוייקט שיתופי עם Gabriel Project Mumbai (GPM), זהו ארגון אשר משתמש בגישה הוליסטית לפיתוח קהילות, באמצעות 4 עמודי תווך: חינוך, בריאות, תזונה ופרנסה. ההתמקדות ב4 עמודי התווך האלו הם על מנת לשבור את מעגל העוני, ולעזור לקהילות לגשת למשאבים בסיסיים- על מנת לשגשג.


מה למדתי מניהול ישיבות הצוות שלהם, אפשר לקרוא כאן.


מטרת הנסיעה שלי הייתה להכשיר את הצוות של הפרוייקט שעוסק במיצוי זכויות בקהילה, על מתן שירות בגישה פסיכו-סוציאלית. סך הכל נסעתי פעמיים, נפגשתי עם הצוות ועם גורמים שונים בקהילה. העבודה התרחשה באזור שנקרא Mokhada. זהו אזור של שבטים בהודו שמאמינים בכוחות הטבע. כמעט ואין מים באזור, הטמפרטורות יכולות להגיע בשיא למעל מ40 מעלות ובחודשים מסויימים ישנם מונסונים. הרבה מהתושבים שם חיים בעוני וילדים רבים נמצאים בתת תזונה.


אז מה למדתי מהביקור או אילו דברים התחזקו לי במהלך הביקור?


  1. כשאין לאנשים צרכים בסיסים, קשה מאוד לדבר איתם על בריאות הנפש ותמיכה פסיכו-סוציאלית. לפעמים הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לתת להם הוא פשוט להקשיב להם. כשאוכלוסייה מרגישה שהיא כמעט ולא נראית על ידי המערכת, ההקשבה- היא תמיכה יותר גדולה ממה שנדמה לנו, גם אם אין לנו פתרון.

  2. הקהילתיות באזורים האלו היא גדולה מאוד והכרחית לחוסן של חברי הקהילה או השבט. קהילות ושבטים שיצרו מנגנוני תמיכה פנימיים, עברו ועוברים משברים על ידי סיוע הדדי. לכל חבר שבט כמעט יש מחוייבות ותפקיד שהוא מחזיר ונותן לקהילה. יצאת ללמוד? כנראה תחזור עם הידע ותעביר אותו בקהילה. את או אתה עובדים בארגון ומקבלים כלים רלוונטים- תעביר לקהילה.

  3. העלאת מודעות לנושאים? לא בכל מחיר! כשהייתי שם שמעתי לא מעט סיפורים על אלימות במשפחה, התעללות בילדים ועוד. עם זאת, בראיונות ומיפוי שעשיתי לא מצאנו מענים שניתן להפנות אליהם. בנוסף, תרבותית מה שמקובל בישראל זה לא מחייב את מה שמקובל שם, והכי חשוב הנסיעות שלי היו קצרות וממוקדות, לכן פיתוח של שותפויות ומענים לא היה ריאלי. במצבים כאלה, עדיף לא לעשות כלום. גם אם זה כואב בבטן לכבד את המקום והתרבות.

  4. כדי שפרוייקט יצליח חייבים לעבוד עם כוחות מקומיים. היכולת של GPM לשתף ברמה היומיומית את העובדים המקומיים במה קורה ומה האתגרים ולתת לכל אחד ואחת מהם את ההזדמנות לחשוב על פתרון, היא קריטים להצלחת הפרוייקט.

  5. הסנכרון והעבודה המשותפת עם כוחות מקומיים, הן ברמת הקהילה והן ברמת הרשויות היא הכרחית. הקמת הפרויקט מהתחלתו הייתה בשיתוף משרדי הממשלה, וכך, כל בעיה שהייתה בתהליך מיצוי הזכויות תמיד הייתה דלת פתוחה עם נכונות לסייע לפתור כדי להגשים את מטרת הפרוייקט.

  6. המודל בו הפרוייקט עובד הוא בסגנון של The Lean Startup, המתודולוגיה הוגדרה על ידי אריק רייס בספרו משנת 2011, ומאמצת מספר אלמנטים: השערות שצריכות לעבור אימות על ידי ניסויים מהירים בשוק, שחרור מוצרים באיטרציות מהירות ומשוב קבוע מהלקוח ללמידה מתמשכת של הצרכים (ויקיפדיה). במקרה של הפרוייקט, הפרוייקט מתמקד רק באזור אחד ולא מנסה להתרחב לעוד מקומות בהודו. כל עמוד תווך (שמוזכרים למעלה) שמפתחים נבדק ועובר גם תהליך הערכה ומדידת הצלחה. במידת הצורך נעשה שינוי או אדפטציה. (בכלליות אני מאמינה שארגונים חברתיים צריכים לעבוד בשיטה הזו, כתבתי על זה גם בערוץ טלגרם שלנו בעבר, ניתן לקרוא כאן). בנוסף, מצאתי את מובילי הפרוייקט כחולמים בגדול אבל מבצעים בסקיילים קטנים, מה שמאפשר גמישות רבה וכשהרגע יגיע יהיה אפשר להעתיק את המודל למקומות נוספים.

  7. הסיבה שבגינה יזמי הפרוייקט עובדים באזורים הכפריים ולא בערים, כי הם מאמינים באימרה של גנדי (לא זוכרת במדוייק), שמדינה שלא משקיעה בשבטים שלה ובאוכלוסיות המודרות, לא תצליח לפתח גם את הערים הגדולות. וזאת נקודה שאני ממש מסכימה איתה והיא נקודה למחשבה בשביל כולנו.


אם בא לכםן לשמוע עוד על סיוע הומניטרי, התראיינתי בנושא בפודקאסט של ליאור פרנקל פופקורן ואפשר להאזין בפלטפורמות השונות ממש כאן.



בתמונה- הנפת הדגל ההודי ביום הרפובליקה

Comments


bottom of page