מעבר לפיתוח מודע חוסן, מודע טראומה

מי שהיתה אצלי בסדנאות, שמעה אותי בהרצאות או קראה את המאמרים שכתבתי בנוגע להשתתפותיות מודעת טראומה או על מודל החוסן הסוציו-אקולוגי בוודאי תזהה את מאחורי הקלעים של אלו (בלשון נקבה, למרות שגם גברים היו אצלי בסדנאות, הרצאות וקראו את המאמרים).

בספרות שעוסקת במצבי חירום, שיקום ופיתוח - בעיקר דרך המושגים Linking Relief, Rehabilitation and Development ו־Humanitarian–Development Nexus - יש עיסוק רחב בשאלה איך עוברים ממענה חירומי מהיר לבנייה של יכולות, תשתיות וחוסן לאורך זמן. זו אינה תנועה ליניארית ופשוטה, אלא מעבר בין שלוש פעולות שהן לעיתים ספיראליות: מענה חירומי, שמבקש לייצב ולצמצם פגיעה; עבודת פיתוח, שמבקשת לבנות יכולות, מערכות וקשרים שיחזיקו לאורך זמן; ואסטרטגיית יציאה או העברת אחריות, ששואלת מה נשאר במקום אחרי שהסיוע החיצוני נסוג?

בשלב הראשון במשבר אין הרבה שאלות. צריך לפעול. מהר. להחזיק את מה שמתפרק, לתת מענה, למצוא מי צריך מה, לוודא שאף אחד לא נשאר לגמרי לבד. זה נכון בקהילה, ברשות, בארגון - וזה נכון גם אצל אדם פרטי. אישית אני מצאתי כרטיס חזרה ממרוקו ממשלחת סיוע שהייתי בה, עליתי על מדים ועשיתי מה שצריך היה לעשות. השלב הראשון בחירום כאוטי, הוא הרבה פעמים הישרדותי: לקום בבוקר, לעשות את הפעולות הכי בסיסיות, למצוא מישהו שיחזיק איתנו את הרגע ולדאוג למי שצריך לדאוג ותלוי בנו.

במובן הזה, שלב החירום הוא חיוני. הוא לא “פחות עמוק”. הוא פשוט שלב שבו המערכת - האישית או הארגונית - לא פנויה עדיין לחשיבה מורכבת מדי.

אבל אחרי השלב הזה מגיע רגע עדין בהרבה. רגע שבו כבר יש קצת יותר אוויר, אבל עדיין אין ממש קרקע. רגע שבו מתחילים לעבור מ“איך שורדים את זה?” ל“איך בונים מחדש חיים, יכולת, שגרה ומשמעות?”. זהו שלב הפיתוח.

ובעיניי, זה השלב הכי רגיש - כי כאן אפשר לחזק מאוד, אבל גם להחליש בלי להתכוון. וזהו שלב שלעיתים קשה לתפוס אותו ולפעמים קשה אחרי פעולה ארוכה של חירום ומיידיות להתמקם אחרת מול האנשים והמערכות איתם אנחנו עובדים.

בבלוג הזה אני רוצה להתמקד דווקא בשלב השני - שלב הפיתוח. לא ברגע שבו רק צריך להחזיק את הראש מעל המים, ולא בשלב שבו כבר ברור מי מחזיק את ההמשך, אלא: המקום שבו מתחילים לבנות מחדש יכולות, שגרות, קשרים, אמון ותחושת מסוגלות. זהו שלב עדין במיוחד, כי אחרי שבר גדול, פיתוח לא יכול להיות רק “השלב הבא בתכנית”. הוא חייב להיות מודע חוסן ומודע טראומה: כזה שלא מציף, לא מייצר תלות, לא מחליף את האנשים והמערכות המקומיות, אלא נשען על ההרגלים, התשתיות, התרבות והידע שכבר קיימים במקום - ומחזק אותם. ומחזיק גם בראש, את אסטרטגיית היציאה (שעוד נדבר עליה בהמשך, אבל לא עכשיו).

פיתוח אחרי שבר גדול לא יכול להיות פיתוח רגיל

כשמדברים על מעבר מחירום לפיתוח, קל לחשוב על תכניות עבודה, תקציבים, מבנים ארגוניים ומודלים. אבל אחרי שבר גדול, פיתוח לא יכול להיות רק “השלב הבא בתכנית”. הוא חייב להיות מודע חוסן ומודע טראומה.

כלומר, הוא צריך לשאול לא רק מה צריך לבנות, אלא איך הבנייה הזו משפיעה על האנשים.

האם היא מחזירה תחושת שליטה - או מייצרת תלות?

האם היא בונה מסוגלות - או מעמיקה חוסר אונים?

האם היא יוצרת רצף - או מציפה בעוד ועוד מענים?

האם היא מתחברת להרגלים, לתרבות ולתשתיות המקומיות - או מגיעה מבחוץ ומחליפה אותן?

אלו שאלות שנכונות גם למערכת קהילתית וגם לאדם שעובר תהליך אישי אחרי משבר.

כי גם אדם, כמו קהילה, יכול להתרגל שמישהו אחר מחזיק עבורו את החיים. לפעמים זה הכרחי לזמן מסוים. אבל אם זה נמשך יותר מדי, משהו בתחושת המסוגלות נפגע. העזרה, גם כשהיא באה מכוונה טובה, עלולה להפוך ממחזיקה למחלישה.

מה קורה בשלב הפיתוח?

בתהליך אישי, שלב הפיתוח הוא לא “לחזור לעצמי”. לפעמים אין לאן לחזור. האדם שהיה לפני המשבר כבר עבר משהו. גם הקהילה שהייתה לפני המשבר כבר השתנתה.

לכן השאלה אינה איך חוזרים בדיוק למה שהיה, אלא איך בונים גרסה חדשה של חיים? גרסה שיש בה יותר יכולת, יותר בחירה, יותר תמיכה ויותר התאמה למציאות החדשה.

בשלב הזה לא מספיק להגיד לאדם: “אתה חזק”, “תתקדם”, “תחזור לשגרה”.כמו שלא מספיק להגיד לקהילה: “תחזרו לתפקד” “בואו נבנה חוסן” .

צריך לבנות בהדרגה תנאים שמאפשרים את הגרסה הזו: תחושת ביטחון, קשרים, שגרות, אמון, משמעות, יכולת להשפיע, ומרחבים שבהם אפשר גם לפעול וגם לעבד.

המאמר הקלאסי של Hobfoll ושותפיו על התערבות אחרי טראומה קולקטיבית מדבר על חמישה רכיבים מרכזיים שנדרשים בשלבים המיידיים והבינוניים אחרי טראומה: ביטחון, הרגעה, מסוגלות אישית וקהילתית, חיבור ותקווה. בעיניי, אלה בדיוק אבני הבניין של פיתוח מודע טראומה - גם ברמת האדם וגם ברמת המערכת. או מי שמכיר את המאמר שלי על מודל החוסן הסוציו-אקולוגי המימדים שאני בחרתי להתייחס אליהם, הם: שייכות, משמעות, תחושת שליטה ונרטיב מיטיב (המאמר בבלוג גם), מתוך הסתכלות סוציו אקולוגית על המרחב.

מה לא לעשות? לא להציף

גם עזרה יכולה להיות יותר מדי. אחת הסכנות בשלב הפיתוח היא הצפה. אחרי משבר יש הרבה רצון טוב. הרבה ארגונים, אנשי מקצוע, תכניות, הצעות, מענים, סדנאות, שאלונים, מפגשים.

אבל אדם או מערכת שעברו טראומה לא תמיד יכולים לקלוט עוד ועוד. לפעמים עוד מענה הוא לא עוד חיזוק, אלא עוד עומס. עוד טופס. עוד פגישה. עוד דרישה להסביר מה קרה. עוד תזכורת לכך שמשהו “לא בסדר”.

גם ברמה האישית זה קורה. חברים רוצים לעזור, אנשי מקצוע מציעים כיוונים, המשפחה דוחפת, הסביבה רוצה לראות התקדמות. אבל לא כל עזרה נחווית כעזרה. פיתוח מודע טראומה צריך לבדוק כל הזמן את הקצב, את המינון, את השפה ואת תחושת הבחירה.

במאמר שכתבו SAMHSA, הם מנסחים עקרונות מרכזיים לעבודה מודעת טראומה, מדגישה עקרונות כמו ביטחון, אמון, שקיפות, תמיכת עמיתים, שיתוף פעולה והעצמה. בעיניי, זה ניסוח חשוב כי הוא מזכיר לנו שטראומה אינה רק “אירוע שהיה”, אלא גם פגיעה אפשרית בתחושת הביטחון, האמון והשליטה. לכן כל תהליך פיתוח צריך לשאול: האם הדרך שבה אנחנו עובדים מחזירה לאנשים שליטה, או לוקחת אותה מהם?

לבנות יכולות, לא רק לתת מענים

בפרק עם “חוסן ילדינו”, הדבר שהכי בלט לי הוא המעבר מהשאלה “איזה מענה חסר לילדים?” לשאלה “איזו מערכת צריכה להתחזק כדי להחזיק ילדים לאורך זמן?”.

זו שאלה שמאוד דומה לתהליך אישי. בשלב החירום אולי צריך שמישהו יבשל, יסיע, יטפל, יתקשר, יזכיר, יסדר. אבל בשלב הפיתוח השאלה משתנה: איך האדם חוזר בהדרגה להיות בעל יכולת? איך מחזירים לו את התחושה שהוא לא רק מקבל עזרה, אלא גם בונה מחדש את החיים שלו?

אותו דבר בקהילה.

אם כל הזמן מביאים מענים מבחוץ, אפשר לעזור מאוד - אבל אפשר גם להשאיר את הקהילה בעמדה פסיבית. פיתוח מודע חוסן שואל: מי כבר נמצא כאן? אילו יכולות כבר קיימות? מי האנשים המקומיים שיכולים להוביל? אילו הרגלים, מוסדות, קשרים ומסורות אפשר לחזק?

בתיאוריית ההכוונה העצמית, Self-Determination Theory, מדברים על שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים: אוטונומיה, מסוגלות ושייכות. כאשר הם מקבלים מענה, הם תומכים בצמיחה, מוטיבציה ורווחה נפשית. זו מסגרת חשובה לחשיבה על פיתוח אחרי משבר: האם אנחנו מחזקים לאנשים ולקהילות את הבחירה, היכולת והקשר — או פוגעים בהם בלי לשים לב?

להתבסס על התרבות המקומית

עוד נקודה חשובה בשלב הפיתוח היא לא להגיע עם מודל מוכן מדי.

במצבי חירום יש נטייה להביא פתרונות מבחוץ. זה מובן. לפעמים צריך מי שיביא משאבים, ידע, ניסיון, פרספקטיבה. אבל בשלב הפיתוח, פתרון טוב הוא לא פתרון שמונח על המקום - אלא פתרון שנבנה מתוכו.

זה נכון גם באישי.אם אדם מנסה להשתקם דרך שפה שלא מתאימה לו, דרך הרגלים שלא קשורים לחיים שלו, דרך ציפיות שלא מכבדות את הקצב שלו - זה לא באמת מחזק. לעומת זאת, כאשר התהליך נשען על מה שכבר יש בו: על הערכים שלו, הקשרים שלו, ההרגלים שעבדו לו בעבר, האמונה שלו, הגוף שלו, הדרך שבה הוא מבין את העולם —- יש סיכוי גדול יותר שהשינוי יהיה שלו.

גם בקהילה, פיתוח צריך להיות מבוסס על התרבות המקומית: על צורת ההתארגנות, ההיסטוריה, המנהיגות, השפה, המסורות, המרחבים והיחסים. אחרת אנחנו עלולים לייצר תכנית יפה מאוד — שאינה שייכת באמת לאף אחד.

לא ניתן לדלג על הכאב

אחד המתחים הכי עדינים בשלב הפיתוח הוא המתח בין כאב להזדמנות.

מצד אחד, אחרי משבר יכולות להיפתח אפשרויות חדשות: שותפויות, תקציבים, רעיונות, מנהיגות מקומית, ידע מהשטח, מבנים שלא היו קודם. מצד שני, יש סכנה לדלג מהר מדי לשפה של “צמיחה”, כאילו עצם זה שנוצרה הזדמנות אומר שהכאב כבר עבר.

פיתוח מודע טראומה לא עושה את הדילוג הזה. הוא יכול לראות הזדמנות, אבל לא להשתמש בה כדי למחוק את השבר.

גם ברמה האישית, זה ההבדל בין צמיחה אמיתית לבין דרישה סמויה “להפיק מזה משהו”. לא כל אדם צריך לצמוח מטראומה. לא כל כאב צריך להפוך לסיפור השראה. אבל לפעמים, כאשר יש תנאים מתאימים, אנשים כן מצליחים לבנות משמעות חדשה, יחסים חדשים או יכולות חדשות מתוך ההתמודדות.

המושג Post-Traumatic Growth, שפותח על ידי טדסקי וקלהון, מתאר שינוי פסיכולוגי חיובי שיכול להתרחש אצל חלק מהאנשים בעקבות התמודדות עם משבר עמוק. אבל חשוב מאוד לזכור: זו לא חובה, לא דרישה ולא סיסמה. הצמיחה, אם היא מתרחשת, מגיעה מתוך עיבוד, מאבק, זמן ותנאים מחזיקים — לא מתוך דחיפה חיצונית “להתקדם”.

אז מהו שלב הפיתוח?

שלב הפיתוח הוא השלב שבו אנחנו מפסיקים רק להחזיק את הראש מעל המים, ומתחילים לבנות מחדש את היכולת לשחות.

אבל אחרי שבר גדול, צריך לבנות את זה בעדינות.

לא להציף. לא להחליף. לא להאיץ מדי. לא לקחת בעלות על הסיפור של מי שחי אותו.

כן לבנות יכולות. כן לחזק קשרים. כן לעבוד עם התרבות המקומית. כן להשאיר ידע ותשתיות. כן לראות הזדמנויות - אבל בלי למחוק כאב.

ברמה האישית, זה השלב שבו אדם מתחיל להרגיש לא רק “מטופל”, אלא שוב בעל יכולת.ברמה הקהילתית, זה השלב שבו קהילה מתחילה להרגיש לא רק “מקבלת מענים”, אלא שוב בעלת כוח לפעול.וברמה המערכתית, זה השלב שבו עזרה חיצונית טובה נמדדת לא רק במה שהיא נתנה, אלא במה שהיא אפשרה למקום לבנות בעצמו.

אולי זה לב העניין: פיתוח מודע חוסן הוא לא פיתוח שעושה בשביל אנשים.

הוא פיתוח שמחזיר לאנשים, לקהילות ולמערכות את האפשרות לעשות - מתוך עצמם, עם אחרים, ובקצב שמכבד את החוויה שלהם.

• 

• 

• 

תמונות ממרוקו, שאני לא בטוחה שהספקתי לשתף בכלל. לא את התמונות ולא את החוויות.