לחזור (קהילה) קצת אחרת

חזרנו להקליט אתהפודקאסט שלנו, דיבורי קהילה אחרי הפסקה ארוכה.

הפעם גם עם וידאו.

הפעם גם קצת אחרת.

יש משהו חשוף יותר בלחזור אחרי הפסקה. אי אפשר פשוט להמשיך מאיפה שעצרנו, כי המציאות לא עצרה יחד איתנו. קהילות השתנו. בעלי תפקידים השתנו. השפה המקצועית השתנתה. וגם אנחנו, כנראה, השתנינו.

אז מה קרה?

התפקיד לא רק התרחב. הוא השתנה.

במשך שנים התפקיד של רכז או מנהלת קהילה זוהה לא פעם עם אירועים, חגים, תרבות, הודעות, תיאומים, מתנדבים, פעילויות, יוזמות מקומיות.

וכל אלה עדיין חשובים.

אני לא חושבת שצריך לזלזל באירועים. אירועים הם דרך שבה קהילה מספרת לעצמה מי היא. הם מייצרים זיכרון, שייכות, מסורת, מפגש, לפעמים גם ריפוי. אבל השאלה היא מה עומד מאחוריהם.

כי אירוע יכול להיות הפקה.והוא יכול להיות גם התערבות קהילתית.

ההבדל הוא בשאלה ששואלים לפניו.לא רק: מה נעשה? אלא: מה זה אמור לאפשר?

האם זה אמור לבנות אמון? לחבר בין קבוצות שלא נפגשות? להנכיח קולות שלא נשמעים? ליצור שפה משותפת? לאפשר לקהילה לעבד שינוי? לחזק הנהגה מקומית?לפתוח שיחה שקשה לנהל בדרך אחרת?

ברגע ששואלים את השאלות האלה, התפקיד משתנה. הוא כבר לא רק ניהול פעילות. הוא החזקה של תשתית חברתית.

קהילה כתשתית, לא רק כתחושה

אחד המושגים שעלו בהכנה לפרק היה social infrastructure - תשתית חברתית. הסוציולוג אריק קלייננברג כתב על תשתיות חברתיות כעל המקומות, הארגונים והמרחבים שמעצבים את האופן שבו אנשים נפגשים, יוצרים קשרים ובונים חוסן חברתי. במילים אחרות, קהילה אינה רק תחושת שייכות. היא גם משהו שצריך לתכנן, לתחזק, להפעיל ולחדש.

זה מתחבר מאוד למה שאנחנו רואים בשטח: קהילה לא נוצרת רק מזה שאנשים גרים באותו מקום, משתייכים לאותו ארגון או חולקים אותה זהות. קהילתיות נוצרת דרך קשרים, אמון, הרגלים, מנגנוני תקשורת, מקומות מפגש, הנהגות, שגרות ומרחבים שבהם אפשר גם להסכים וגם לא להסכים.

וכאן נכנס התפקיד החדש של מנהלי ורכזי הקהילה - הם לא רק האנשים שמוציאים לפועל את הפעילות. הם האנשים שמחזיקים את התנאים שמאפשרים לקהילה לפעול ומסייעים בבניית התשתית.

ממענה לצרכים לבניית מסוגלות

אחת המלכודות הקבועות בעבודה קהילתית היא לשאול שוב ושוב: “מה אתם צריכים?”

זו שאלה חשובה, אבל היא לא מספיקה. לפעמים היא אפילו מצמצמת. היא משאירה את הקהילה במקום של מקבלי שירות, ואת בעל התפקיד במקום של מי שאמור לספק.

המעבר לסוכן שינוי דורש שאלה אחרת:

מה כבר קיים כאן? אילו כוחות יש בקהילה? מי האנשים שיכולים להוביל? איפה יש אמון? איפה יש נתק? מה הקהילה יודעת לעשות בעצמה? מה היא שכחה שהיא יודעת?

גישת Asset-Based Community Development, או ABCD, מציעה בדיוק את ההיפוך הזה:

להתחיל לא מהחוסרים והבעיות, אלא מהנכסים, הכישורים, הקשרים והיכולות שכבר קיימים בקהילה. לפי ABCD Institute, נכסים מקומיים הם אבני הבניין המרכזיות של פיתוח קהילתי בר־קיימא.

זה שינוי עמוק בתודעה המקצועית.לא לעבוד למען הקהילה בלבד.אלא לעבוד עם הקהילה.

השתתפות היא לא תמיד השפעה

עוד מושג חשוב הוא ספקטרום ההשתתפות של IAP2, שמבחין בין רמות שונות של השתתפות ציבורית: ליידע, להתייעץ, לערב, לשתף פעולה ולהעביר כוח החלטה (התהוות). הדבר החשוב בספקטרום הוא שהוא לא רק מתאר טכניקות, אלא מחדד את ההבטחה שניתנת לציבור בכל רמה של השתתפות.

וזו נקודה קריטית לרכזי ומנהלי קהילה.

כי לפעמים אנחנו אומרים “שיתפנו את הציבור”, אבל בעצם רק עדכנו.לפעמים אנחנו מבקשים דעות, אבל ההחלטה כבר התקבלה. לפעמים אנחנו מזמינים אנשים לחדר, אבל לא באמת מוכנים לשנות את התוצאה. סוכן שינוי קהילתי צריך לדעת להבחין בין השתתפות שמייצרת אמון לבין השתתפות שמייצרת אכזבה. בין תהליך שמזמין השפעה לבין תהליך שרק משתמש בשפה של שיתוף.

וזה לא אומר שכל דבר צריך להיות השתתפותי. יש רגעים שבהם צריך להוביל, להחליט, להחזיק גבול. אבל גם אז צריך להיות ברור מה המנדט, מה פתוח להשפעה ומה לא.

מנהל הקהילה כעמוד שדרה מקומי

בעולמות של Collective Impact מדברים על הצורך ב־backbone organization - גוף או פונקציה שמחזיקים את התיאום, השפה המשותפת, התקשורת, המדידה וההמשכיות בין שחקנים שונים. לפי FSG, תפקיד ה־backbone הוא לעיתים קרובות קריטי אך מאחורי הקלעים, והוא מאפשר ליוזמות מורכבות להתקדם לאורך זמן.

חשבתי על זה בהקשר של מנהלי קהילה.

במקרים רבים, מנהל או רכזת הקהילה הם בדיוק זה: עמוד שדרה מקומי. הם רואים את ההנהגה, את התושבים, את בעלי התפקידים, את המועצה, את הארגונים, את המתנדבים, את הקונפליקטים, את הקולות שלא נכנסים לחדר.

הם מחזיקים את החיבורים.

אבל כאן יש גם סכנה. כי קל מאוד להפוך את בעל התפקיד הזה למי שאמור להחזיק הכול לבד. להיות גם מתכלל, גם מגשר, גם מפיק, גם מטפל לא רשמי, גם דובר, גם מניע מתנדבים, גם בונה אמון, גם סופג כעסים, גם מתרגם את המערכת לאנשים ואת האנשים למערכת. אי אפשר לבקש ממנהלי קהילה להיות סוכני שינוי בלי לתת להם מנדט לשינוי.

זה אומר הכשרה, ליווי, קבוצת עמיתים, מקום ליד שולחן קבלת ההחלטות - הגדרת תפקיד שלא נשארת רק בעולם המשימות - וזה אומר הכרה בכך שמדובר בפרופסיה.

לא רק ידע. גם החזקה

ככל שאני עובדת עם בעלי תפקידים קהילתיים אני מבינה שהכשרה קוגניטיבית אינה מספיקה.

אפשר ללמוד מה זה הון חברתי, אפשר ללמוד איך בונים תהליך השתתפותי, אפשר ללמוד מודלים של חוסן, קהילה ושינוי.

אבל העבודה הקהילתית מתרחשת בתוך יחסים. ויחסים מפעילים רגשות, השלכות, התנגדויות, נאמנויות, פחדים, כעסים, ציפיות, אכזבות. לכן מנהלי ורכזי קהילה צריכים לא רק ידע, אלא גם מרחב שבו אפשר לעבד את מה שקורה להם בתוך התפקיד. בדיוק כמו שבעולמות טיפוליים והנחייתיים ברור שיש צורך בהדרכה, גם כאן נדרשת החזקה מקצועית. כי אם בעל התפקיד לא יודע להרגיש את הקהילה, לא רק להבין אותה, יהיה לו קשה להטמיע תהליך.ואם אין לו מקום לעבד את מה שהקהילה משליכה עליו, הוא עלול להישחק, להתנתק או להישאב.

מה מודדים כשמודדים קהילה? או איך יודעים שזה עובד?

בעולם הישן היה קל יחסית למדוד פעילות קהילתית: כמה אירועים התקיימו, כמה אנשים הגיעו, כמה מתנדבים נרשמו, כמה קבוצות נפתחו.

אבל אם התפקיד החדש הוא לבנות תשתית חברתית, צריך לשאול שאלות אחרות:

האם נבנה אמון?

האם נוצרו קשרים חדשים?

האם קבוצות שונות נפגשו?

האם אנשים מרגישים שיש להם השפעה?

האם יש הנהגה מקומית מתפקדת?

האם קונפליקטים יכולים להיאמר בלי לפרק את הקהילה?

האם הקהילה מסוגלת לפעול יחד טוב יותר?

אלה מדדים קשים יותר. הם פחות נוצצים. הם לא תמיד נכנסים יפה לטבלה. אבל הם קרובים יותר למהות - מה הפעילות בנתה?

לא כל דבר צריך להפוך לקהילה

בשנים האחרונות, השפה הקהילתית יכולה להפוך לרומנטית מדי. כולם רוצים “לבנות קהילה”: בארגונים, בשירותים חברתיים, בעולמות בריאות הנפש, בחינוך, ברווחה, בעסקים.

וזה מובן. קהילה היא כלי חזק. לפעמים היא מאפשרת שייכות, החלמה, תמיכה, זהות, משמעות.

אבל קהילה היא לא תמיד המטרה.

לפעמים היא כלי.

לפעמים היא אפילו לא הכלי המתאים לכל אדם.

יש אנשים שלא רוצים להיות חלק מקהילה אינטנסיבית. יש מי שזקוקים לשירות, למרחב, לקשר אחר, אבל לא להשתייכות קהילתית מלאה. יש ארגונים שבונים קהילה סביב אנשים, אבל שוכחים לשאול האם המטרה היא שהם יישארו בתוך הקהילה - או דווקא שיוכלו לצאת ממנה אל חיים טובים יותר.

זאת נקודת עיוורון חשובה.

סוכן שינוי קהילתי צריך לאהוב קהילה, אבל לא להתאהב בה עד כדי כך שהוא מפסיק לראות את מי שלא מתאים לו להיות “חלק”.

אז מהו בעצם התפקיד החדש?

אולי אפשר לומר כך:

מנהל או רכזת קהילה בעידן הנוכחי הם לא רק מי שמארגנים את חיי הקהילה. הם מי שעוזרים לקהילה להבין את עצמה, לזהות את כוחותיה, להחזיק את מתיחויות שקיימות בה, לבנות את מוסדותיה, ולפתח יכולת פעולה משותפת בתוך מציאות מורכבת.

זה תפקיד שנמצא בין אנשים למערכות, בין רגש לתפקוד, בין שייכות לשינוי, בין פעילות לתשתית, בין הקשבה להובלה, בין החזקה לגבולות.

ולכן המעבר ממפיקי אירועים לסוכני שינוי הוא לא מעבר מאירועים למשהו “עמוק יותר”. הוא מעבר מתפיסה שבה האירוע הוא המטרה, לתפיסה שבה האירוע הוא אחד הכלים לבניית קהילה שמסוגלת לפעול, להשתנות ולהחזיק את עצמה.

ואולי גם אנחנו חוזרים אחרת

אולי זו הסיבה שזה היה הפרק הנכון לחזור איתו.

כי גם הפודקאסט חוזר עכשיו עם אותה שאלה: מה התפקיד שלנו? האם אנחנו רק מייצרים תוכן על קהילה, או מנסים להחזיק מרחב שבו אפשר לחשוב על קהילה אחרת - פחות רומנטית, יותר מקצועית, יותר מערכתית, יותר אמיצה?

אולי גם אני חוזרת אחרת (לא אולי בטוח) - לרשתות, לבלוג, לחשיפה, למקצוע.

אחרי הפסקה ארוכה, ואחרי שנים שבהן המציאות דחפה את כולנו ללמוד תוך כדי תנועה, נדמה לי

שהשאלה “מהי קהילה?” כבר לא מספיקה.

השאלה עכשיו היא:

מה מאפשר לקהילה להיות להחזיק תחושת מסוגלות? ומי מחזיק את התנאים לכך שזה יקרה?