הדברים הקטנים שעושים את ההבדל: משלחת למוזמביק

במשך חצי עשור, עבדתי בישראייד, ארגון ישראלי מוביל בתחום של סיוע הומניטרי.

חלק ממטרותיו של ישראייד הן: תגובה למצבי חירום ועבודה עם קהילות ברחבי העולם, על מנת לחזק את החוסן האישי והקהילתי, בשילוב בניית תכניות שיקום המסייעות להתאוששות ארוכת הטווח של הקהילה.

בשנת 2019, התרחש ציקלון אידָאְי. אידאי היא שמה של סופת ציקלון טרופית חזקה, שהכתה במוזמביק מ-4 במרץ 2019 עד ל-21 במרץ 2019, 17 ימים סה״כ. ציקלון אידאי נחשב לאחת מסופות הציקלון הקשות ביותר שהתרחשו באזור אפריקה ובחצי הכדור הדרומי. הסערה גרמה לנזק קטסטרופלי במדינות רבות, וגרמה למותם של למעלה מ-700 בני אדם, בנוסף למאות נעדרים. מספר ימים לאחר הציקלון, יחד עם צוות ישראייד, נחתנו בביירה והתחלנו בעבודת מיפוי והבנת המרחב בעיר.

כחלק מהמיפוי, הגעתי לשני מקלטים זמניים בהם שהו אנשים שבתיהם ניזוקו מהסערה. עקב הציקלון יותר מ-130 אלף בני אדם נעקרו ועברו למרכזי פינוי. שני מרכזי הפינוי היו בתי ספר.

בתחום הקהילה מדברים רבות על ההון האנושי וכיצד לייצר מעורבות בקרב חברי הקהילה. בפוסט הנוכחי, אני רוצה להראות את החשיבות במעורבות של חברי הקהילה במענים הניתנים להם, ואיך מעורבות זו יכולה לסייע במצבי חירום שונים.

בבית הספר הראשון, המצב, איך לומר, היה קשה. זוהי המציאות של עקורים רבים. רצפת המקלט מכוסה במים, אנשים בישלו בתוך כיתות לימוד מבלי היכולת לאוורר אותן כראוי, מה שייצר ריח ועשן רב, וכמובן סיכן את הנמצאים שם. התברואה הייתה מועטה, אם בכלל, וחדרי השירותים אינם שמישים. המרכז הציע פתרונות מעטים למפונים. אנשים שעברו את הגרוע ביותר ושאיבדו את בתיהם ואת יקיריהם בסופת הציקלון.

כשאסונות מתרחשים, ההשפעה שלהם על בני אדם אינה פיזית בלבד; אסונות משפיעים על הרווחה הרגשית שלנו, על המתרחש ברשתות החברתיות, על הקהילתיות, ועל היכולת לתת אמון, לקבל עזרה וליזום שינוי.

במקלט השני נתקלנו בקהילה פעילה, המתגייסת לשיפור התנאים והתחלת בנייה מחדש. חברי קהילת המפונים התנדבו לשמור על תשתיות המקלט. היו אזורים ייעודיים לבישול בחוץ, אזורי משחק, מרפאה שנוהלה על-ידי אחות שהיא בעצמה הייתה אחת מהמפונות, הם הקימו חדר יולדות, הגדירו עמדות לשטיפת ידיים לסניטציה ועוד ועוד.

אחת השוהות במרכז הפינוי ערכה לנו סיור, היא סיפרה לנו שכשהיא הגיעה למרכז, היא הבינה שהיא חייבת לקחת אחריות על הקהילה שלה ולפעול כדי להפוך את המקלט למקום הטוב ביותר שאפשר להיות בו, למרות כל הקשיים.

אחת המסקנות שלי הייתה: כשקהילות המתגוררות במרכזי הפינוי הזמניים, ולוקחת אחריות יזומה על המציאות היומיומית שלהן, הן עוזרות לקהילה לבנות מחדש ולהחזיר את החוסן הקהילתי.

חשוב לי להחזיר אתכם\ן למה שכתבתי על אוקרינה ועל הכלים לבניית חוסן (תחושת שליטה, נרטיב מייטיב, שייכות ומשמעות). לקיחת האחריות בונה נרטיב מייטיב, של שליטה, מורידה את תחושת חוסר האונים, בונה שייכות למקום ומשמעות חדשה לחברי וחברות הקהילה.

גם במצבי חירום גדולים, כשהתחושה היא חוסר שליטה על החיים, הדברים הקטנים הם הדברים שעושים את ההבדל.

כתבתי על החוויה באריכות יותר, כולל הסבר על המרחבים המוגנים לילדים שהקמנו שם בבלוג של ישראייד, מוזמנים ומוזמנות להכנס לקרוא

צילם בכישרון רב Lior Sperandeo, ממליצה גם לעקוב אחריו והמסעות שלו באינסטגרם